בתמונה: ויטראז' של דמות הנביא יחזקאל.
בדבר תורה של הרב ג'רמי מילגרום לפרשת השבוע "ואחרי מות-קדושים" הוא תוהה מדוע הקדושה מסוכנת כל כך.
אין כמו טרגדיה לנער אותנו מתרדמתנו ומהבלי הזמן. וכך אנו נעים בזמן האחרון כברכבת הרים בין שמחות לאבל: פסח, יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות. כמה שלא נחגוג, איננו יכולים להימלט מִשְּׁאֵלוֹת של חיים ומוות, ואין מתאים יותר מהשם שהמלים הראשונות של פרשת השבוע (ויקרא 16-18) מעניקות לה: "אחרי מות" [שני בני אהרון]. לקראת סופה של הפרשה (ויקרא י"ח 5) אנחנו מוצאים את ההצהרה/הבטחה האופטימית, ״(ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם) וחי בהם״ — אז למה אנחנו מוקפים ומוצפים במוות לא טבעי ולא הכרחי?
כאשר התרחשו מקרי המוות הראשונים בספר ויקרא (פרק י׳) משה סבר שההצגה צריכה להימשך, אבל אהרון, האב השכול, ידע שלא, לפחות לא באופן מיידי. הסיפור נקטע למשך כמה פרקים (י״ב- ט״ו, פרשת השבוע שעבר) והוא נפתח מחדש בפרק ט״ז עם פתרון טכני לחידוש הפולחן. אין אנו יודעים מה מצבה של המשפחה המרוסקת, אך בדבריו של הקב״ה אל משה, ״דבר אל אהרון אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש…ולא ימות״ בא לידי ביטוי הקשר בין הקדושה והמוות. וכאשר אנחנו מוצאים בפרק הבא שגם האכילה מחוץ לקודש כרוכה באותן סכנות, אנחנו מתחילים לשאול מה קורה כאן, והאם אלה באמת חוקים ומשפטים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם! לנביא יחזקאל התשובה לא היתה כל כך ברורה, כי לאחר שהוא מתאר את החוקים ואת המשפטים שקיבלו ישראל באותה נוסחה שלוש פעמים באותה פיסקה (ספר יחזקאל, פרק כ' 11-21), הופך הוא את היוצרות ושם בפי הקב"ה את הפסוק שהוא אולי הסתום ביותר במקרא, "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם (פס' 25)". ואנחנו עדיין תוהים איך הקדושה יכולה להיות כל כך מסוכנת, והחיים תלויים כל כך על בלימה.
פרשה כפולה
פרשת השבוע השבת היא פרשה כפולה, ואנחנו קוראים גם את פרשת "קדושים" (ויקרא י"ט-כ') ובה נמשכת החומרה של פרשת "אחרי מות" עם רשימת עונשי המוות על החטאים המיניים שבפרק י"ח, אך מובאים בפרשה גם דינים פולחניים וחברתיים, שאחד מהם נחשב על ידי התנאים הלל ועקיבא ככלל גדול בתורה – הרי הוא הצווי "ואהבת לרעך כמוך", ובניסוח מרחיב בסוף הפרק, מצוות אהבת הגר. מה גדול הוא ההבדל בין ציווי נשגב זה ובין אלה שאפשר לכנותם טרור פולחני!
ואמנם יש לעמוד על ההבדל בין הפסוק המקראי ובין ניסוחו של הלל: "דעלך סני, לחברך אל תעביד" — מה ששנוא עליך, לחברך אל תעשה. שמא חשש הלל שאין לצפות לאהבה במקום שאין אינטימיות. והלכה למעשה, כאשר אנחנו מנסים לפתוח את העיניים והלבבות של הציבור לסבלם הכבד מנשוא (שנמשך שבועות, חודשים, שנים ועשרות שנים) של המשפחות הפלסטיניות הרבות (למעלה ממאה) שלא החזרנו להם את גופות קרוביהם שנהרגו כשתקפו אותנו, אולי עדיף לפי שיטתו של הלל להזכיר לאותו ציבור כמה הוא, וְאִתָּם אנחנו מתקוממים על סבלן של משפחותיהם של הדר גולדין ואורון שאול ע"ה שנמשך כבר כמעט שלוש שנים.
לטענה שהפסוק מתכוון אך ורק לרעך, ושישוע הגזים כשאמר:
"שמעתם כי נאמר ואהבת לרעך כמוך ושנאת את אויבך. אבל אני אומר לכם, אהבו את אויביכם, ברכו את מקלליכם, היטיבו לשונאיכם והתפללו בעד מכאיביכם ורודפיכם, למען תהיו בנים לאביכם שבשמים, אשר הוא מזריח שמשו לרעים ולטובים וממטיר על הצדיקים וגם על הרשעים"
יש להשיב שהציווי "ואהבת לרעך כמוך" הוא המשכו של פסוק שאוסר על נקימה ונטירה. וכך אנחנו נשארים עם משימה שלכאורה היא בלתי אפשרית: מאין תבוא העוצמה הרוחנית להתגבר על הנטייה טבעית לנקום על העוולות שנעשו לנו? פרשן ימי הביניים רבינו יוסף בכור שור פתר את התעלומה כך: הציווי ואהבת לרעך כמוך אינו עומד לבדו, שהרי הפסוק מסתיים עם המלים "אני ה'" הבאות ללמדנו, "תבוא האהבה שיש לך עמי ותנצח את השנאה שיש לך איתו, ונמצאת האהבה מנצחת את השינאה."
השאלה נפתרה. נשארה השאלה רק האם אנחנו באמת חפצי חיים.
שבת שלום,
הרב ג'רמי מילגרום
