יום השואה וזכויות אדם ›

בפינה הימנית למטה, בוריס, האב של הרב יחיאל גריינימן – מפקד יחידת פרטיזנים. האישה השנייה משמאל, היא חנה, האם של הרב גריינימן. במפגש ניצולים בביקור של אבא קובנר במלבורן אוסטרליה, לפני 50 שנה. צולם בבית המשפחה.

יום השואה הגיע אלינו שוב כאן בישראל. לאלה מאתנו שגדלו בבית ניצולי שואה, כמו זה של הורי האהובים בוריס וחנה ז"ל, אין אולי הרבה צורך ליום זיכרון שכזה. הרושם של זכר האירועים הנוראיים ההם טבוע בנו תמיד. אבל אנחנו מיעוט קטן בעולם. עבור רוב האנשים יום הזיכרון לחללי השואה מזמין להתייחס למה שקרה באירופה בעבר. הרב יחיאל גריינימן על הקשר המתחייב בין יום השואה לזכויות האדם.

רנה שמואל קסין

אנחנו, כחלק מעמותת רבנים למען זכויות האדם, חייבים להדגיש את הקשר שבין זיכרון השואה ופעילותינו בעד מימוש זכויות האדם כאן בישראל, ובשטחים. אין קושי לעשות זאת כאשר מציגים את הנרטיב ההיסטורי של המחויבות לזכויות האדם בעולם. הכרזת זכויות האדם של האו"ם הייתה בבירור תגובה לזוועות ורצח העם שביצעו הנאצים ובעלי בריתם במהלך מלחמת העולם השנייה. המשפטן היהודי צרפתי ופעיל זכויות האדם, רנה קאסין, היה אחד הדמויות המרכזיות בעיצוב ההצהרה. הוא הדגיש פעמים רבות את הקשר בין השואה ליוזמתו.

זכרון השואה כמוטיבציה למאבק למען זכויות אדם אוניברסאליות

בשבילי, הזכרון האישי של המוני בני המשפחה שהושפלו באופן שיטתי, הוכנסו לגטאות ונרצחו בפולין, וכן הידיעה הגאה על המאבק חסר התקווה כמעט, של יהודים רבים כמו אבי (מפקד יחידת פרטיזנים ביערות רוסיה הלבנה), שהתנגדו באופן פעיל לרשע וסרבו להתפשר על האנושיות שלהם – כל אלו ביחד נותנים לי מוטיבציה למחויבות מתמשכת במשך עשרות שנים למאבק למען מימוש זכויות אדם אוניברסאליות במדינת ישראל.

למרבה הצער, הקהילה הבינלאומית, לא ממש למדה לחיות על פי אותם אידיאליים הומניסטיים אוניברסאליים. בדיוק כשם שהורי המנושלים וחסרי הפרוטה היו פליטים לא רצויים בגרמניה ואוסטריה, שאין להם לאן ללכת אחרי המלחמה, כך גם היום, המוני פליטים אינם רצויים, ומעשי הזוועה מהסוגים הנוראיים ביותר נמשכים מאז בביאפרה, רואנדה, וייטנאם, קמבודיה, סין, רוסיה, בוסניה, אפגניסטן, עירק, סודן, סוריה, צפון קוריאה ובעוד מקומות רבים אחרים. הפליטים הללו ניצבים בפני דלתות סגורות בכל מקום בדיוק כמו היהודים לפני, בזמן ואחרי השואה. אף על פי ששום דבר לא הגיע להיקף ומידת הטירוף האידיאולוגי של המערכת הנאצית להשמדת יהודים, צוענים, הומוסקסואלים ואחרים, בין השנים של 1941 ו-1944. הפוטנציאל לחזור על פשעים מחרידים שכאלה, קיים עדיין איתנו.

במשך עשור, אחרי סיום לימודי שואה וחינוך באוניברסיטה העברית, חינכתי צעירים ומורים בישראל על השואה. אך הפסקתי לעשות זאת. זאת משום שהגעתי למסקנה אישית שאנו צריכים לחשוב מחדש, איך ללמד את הנושא. אין זה נכון להתייחס לנושא רק כהצדקה להקמת מדינת ישראל (או חלילה ככלי נשק במאבק תעמולה – דבר שנעשה על ידי פוליטיקאים ישראלים רבים, וגם משמש תעמולה אנטי-ישראלית).

אחרי שנים רבות הגעתי למסקנה, שחשיבות לימוד וזכר השואה צריכים לשמש אותנו, כבסיס למחויבות לחזון האוניברסאלי של זכויות אדם – כמו שחשב בזמנו רנה קסין. אנו חייבים להשמיע קול ולהציג חזון בו אנו מזכירים לעצמנו ולאחרים שוב ושוב, שכל אדם נברא בצלם – שלכולם, בלא יוצא מן הכלל, יש זכות לחיים ולחיים בכבוד.

הרב יחיאל גריינימן