בס"ד
בדבר תורה לפרשת "שמיני" הרב מרדכי גולדברג מברר מה מקור המוות המצמרר של בני אהרון, נדב ואביהוא. בתוך כך אנו למדים כיצד ניתן לקרוא את שאלת איסור חידוש התורה, בתוך הקשר של עבודת זכויות האדם.
בפרשתינו מסופר על מותם המצמרר של בני אהרן, נדב ואביהוא, במועד החגיגי, יום השמיני למילואים. הפסוקים בעצמם לא מוסרים לנו מידע רב על הסיבה למותם, שכנראה היה עונש על איזה חטא שעשו. המילים היחידות בפסוק שמסבירים את החטא הן: " וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם." (ויקרא י:א). אותן המילים מופיעות גם בשני מקומות אחרים בתורה שמותם נזכר (במדבר ג:ד וכו:סא). אולי בגלל שהעונש נראה כל כך חמור ביחס לחטא, שהיה אולי חריגה קלה מסדרי העבודה, יש הרבה מדרשים ופרשנים, שהציעו חטאים שונים יותר חמורים, שמבוססים על פסוקים אחרים בפרשה (למשל, שנכנסו הלומיי-יין למקדש). אבל באמת, אין צורך לחפש סיבה מעבר למה שכתוב בתורה עצמה: "אש זרה אשר לא ציווה אותם". מסביר הרב שמשון רפאל הירש (גרמניה, 1808-1888):
אין דבר, אין פרט בכל פרשת הקרבנות, שרשאי המקריב לטפל בו על פי טעמו הסובייקטיבי…קרבנו של היהודי משמעותו, שעם קרבנו יקריב היהודי את עצמו לעמוד לשרת לפני ה' לשעבד רצונו לרצון קונו. לפיכך כל הקרבנות אינן אלא נוסחאות של דרישות א-לוהיות אשר המקריב מקבלן על עצמו בהקריבו קרבנו…קרבנות שהאדם בודה מלבו הן לפי זה ממיתים את האמת, שתעודתה לפרוש ממשלתה על האדם באמצעות הקרבן, בעוד שהקרבנות שבדו מליבם בני אדם מושיבים לכיסא הסובייקטיביזם השרירותי בשטח, אשר רק הציות והמשמעת לקדוש ברוך הוא יכירם מקומם.
החת"ם הסופר
דבריו של הרב הירש מצמררים לאוזן המודרנית, ואפילו לאוזן של מי שרואה את עצמו כ"אורתודוקס מודרני". הדברים מזכירים את הסיסמה הידועה של רב אחר מגרמניה מהדור שקדם לרב הירש, הוא החת"ם סופר (הרב משה סופר, גרמניה-הונגריה, 1762-1839): "חדש אסור מן התורה!" הרב הירש, כמו קודמו החת"ם סופר, נלחם נגד התנועה הרפורמית, והפירוש שלו על חטא נדב ואביהוא כנראה גם נכתב בעקבות מאבק זה.
האם באמת "חדש אסור מן התורה"
אבל האם זה נכון ש"חדש אסור מן התורה", שכל חדשנות בתחום ההלכה היא אסורה? האם זה לא נכון שההלכה מתפתחת ומתאימה את עצמה לתנאים המשתנים בחיים? כדי לקבל תשובה, אנחנו לא צריכים לחפש הלאה מהמשך הסיפור על מותם של נדב ואביהוא. לאחר מותם, ציווה משה את אהרן ובניו הנותרים, אלעזר ואיתמר, כיצד לטפל בקרבנות השונים. התורה מספרת בהמשך ספר "ויקרא", פרק י':
"טז וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרשׁ דָּרַשׁ משֶׁה וְהִנֵּה שׂרָף וַיִּקְצֹף עַל-אֶלְעָזָר וְעַל-אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר:
יז מַדּוּעַ לֹא-אֲכַלְתֶּם אֶת-הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת-עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה':
יח הֵן לֹא-הוּבָא אֶת-דָּמָהּ אֶל-הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי:"
מכאן אנו רואים כי גם אלעזר ואיתמר, ואולי אף אהרן עצמו, נהגו בניגוד לציווי, כי יש לשרוף את החטאת ולא לאוכלה. גם לאחר מותם המחריד של אחיהם, שלכאורה ארע בגלל שלא צייתו בדקדקנות להלכה, בכל זאת התירו לעצמם לחרוג מן הצו ולנהוג על פי תפיסתם. ומה היתה טענתם?
"יט וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל-משֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת-חַטָּאתָם וְאֶת-עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?:"
במילים אחרות, טוען אהרן: אחרי כל מה שקרה לנו היום, האם ה' באמת היה רוצה שנאכל את קרבן החטאת, רק בגלל שזאת היא ההלכה היבשה? באופן מפתיע, קיבל משה את הסברו של אהרן: "כ וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו:"
נמצאנו למדים כי אהרן, ואפילו משה רבינו, לא נרתעו מחדשנות דתית המוּנעת על ידי השיקול "הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?" מכאן ניתן ללמוד כי שיקולים הלכתיים סובייקטיביים, כל עוד הם נובעים ממניעים טהורים, אינם פסולים בתכלית, ובנסיבות מסוימות הם רצויים.
מה היה ההבדל בין פעולתם של נדב ואביהוא לזו של אלעזר ואיתמר
מה היה ההבדל בין פעולתם של נדב ואביהוא לזו של אלעזר ואיתמר? מתוך תשובתו של אהרן למשה, למדים אנו כי אלעזר ואיתמר התייעצו עם אביהם ורק אז החליטו כי עדיפה שריפת שעיר החטאת מאכילתו. מכאן נרמז כי נדב ואביהוא הזדרזו להביא אש זרה, מבלי שהתייעצו עם אהרן אביהם. פעולת הראשונים לא היתה מושרשרת במחשבה עמוקה, אלא דווקא ברגש עז והתלהבות קודש, ואילו האחרונים התלבטו כיצד לנהוג בשעיר החטאת, והתייעצו עם אביהם, ורק לאחר שיקול דעת, הכריעו כי עדיפה שריפת החטאת מאכילתו. אם כנים דברינו, הרי שההבדל בין שתי הפעולות הוא שהראשונה היתה רגשנית ואילו השנייה מושכלת.
המערכת ההלכתית, כמו כל מערכת משפטית מסודרת, נותנת בידיו של הפוסק, כלי משוכלל המצרף את שיקול דעתו. מערכת זו היא המחסום בפני פעולות שאפשר שתואמות הן את הרגש הטבעי, אך אינן תואמות את רוח החוק. שיקולים סובייקטיביים רצויים הם, אולם עליהם לעבור בקו ההיתוך ההלכתי.
בארגון "רבנים למען זכויות אדם" ישנם גם רבנים אורתודוקסים, המאמינים בסמכות ההלכה, וגם רבנים קונסרבטיבים ורפורמים, שלא מקבלים את הסמכות הזאת בצורה כל כך מוחלטת. לדעתי יש לכולנו מסר חשוב ללמוד מהניתוח המדהים של אביעד סטולמן את פרשת נדב ואביהוא. יש לכולנו נטייה להיסחף אחרי רגשות חזקות, במיוחד בתחום של זכויות אדם. לפני שנרשה לעצמינו ללכת על פי הרגשות האלו, כדאי לנו לבדוק את עצמינו: מאיפה נובעים המניעים ללכת על פי הרגשות האלו? האם הם באמת נובעים משיקולים המבוססים על דאגותינו לזכויות אדם, או האם הם שיקולים רגשיים הנובעים מדחפים אישיים שלנו לבטא כעס נגד הממסד, או משאיפות איגוטיסטיות לפרסום? אני זוכר את התקופה של המחאות נגד מלחמת ויאטנם בארה"ב. לפני שהגעתי לאוניברסיטה, חשבתי שהמניעים של כל המנהיגים של המחאות היו טהורים, להילחם נגד המלחמה הלא-מוצדקת. אחרי שכבר הייתי בשטח, ראיתי שזה לא היה נכון. כרבנים אנחנו צריכים לבדוק את המניעים שלנו עד הסוף, גם פסיכולוגית, וגם על פי התפיסה שלנו את היהדות וההלכה.
שבת שלום,
הרב מרדכי גולדברג
המאמר מבוסס על מאמרו של אביעד סטולמן בגיליון "שבת שלום", פרשת שמיני תשס"ט. חלקים צוטטו משם.
