בדבר התורה לפרשת "תרומה"' הרב דובי חיון מסביר את המשמעות של המשכן בימינו. שהרי היום אין מקדש. אבל משהו אחר נשאר לנו מהציווי הזה, משהו אחד, שאנו יכולים לעשות, ואכן עושים גם בלי לדעת בכל יום, בכל שעה, בכל דקה ובכל שנייה. כולנו, גם צעירים וגם מבוגרים.
פרשת "תרומה" נפתחת במילים:
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" [שמות כה ב]
בתור אדם הקורא את הפרשה, משהו בניסוח המשפט מושך את העין וגורר אחריו את השאלה –
מה פירוש המשך הפסוק – "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי"? אני לא זוכר מקומות בתורה בהם מוזכרת מצווה, ומיד אחריה, "לכל איש אשר חפץ ליבו לעשות את זאת המצווה". אם זו מצווה, אז לכאורה לא צריכות להיות שאלות, אלא צריך לעשות. ואם זו לא מצווה כ"כ חשובה למה מוקדשים לה כ"כ הרבה פסוקים? בשביל למצוא תשובות לשאלות האלו אנו צריכים להבין קודם את המשמעות של המשכן עליו מדובר כ"כ הרבה בפרשה.
"לא מספיק שרק תרצו לתת מליבכם כסף וזהב, נחושת, ארגמן, עורות אילים אבני שוהם וכו', הנתינה שלכם, כמו גם העבודה שלכם, צריכה להיות מכוונת למטרה. בסדר, אבל כל זה שייך לעבר! איפה יש לי מקדש היום? איפה מבקשים ממני לתרום כסף וזהב ואת שאר הדברים?"
מהי המשמעות של המשכן
מבחינה הגיונית, אין אפשרות להבין למה הקב"ה מבקש מעם ישראל לבנות לו מקדש. וכי יש לו צורך במקום גשמי על הארץ? מה הוא צריך שנבנה לו מקדש בכלל? לאחר קריאת הפסוק המופיע בהמשך – "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", אפשר להבין את הסיבה המדויקת לבניית המשכן ע"י ישראל.
"עָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ", ועל ידי זה – " וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". מפסוק זה אנו מבינים שהמקדש הזה הוא בשבילנו, לא בשביל האלוהים. כי אנחנו לא מסוגלים רק להרגיש, אנו חייבים לבטא את התחושות שלנו דרך משהו גשמי!
"מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי", אבל מה העניין שהמצווה פונה רק אל מי שרוצה? אנחנו הרי צריכים מקדש בנוי לא? אז בוא נטיל מס מקדש מיוחד, ונבנה את המקדש. אבל לא. אומרת לנו התורה. אם אתם רוצים באמת להתקדם – תעשו זאת מלבכם; תעשו זאת מתוך רצון אמיתי וכנה ולא בגלל שחייבו אתכם. רק כך תוכלו להקים את המקדש, ורק כך יוכל המקדש להיות אפקטיבי וראוי. כשכל יסודו הוא נדיבות ועשייה מתוך רצון אמיתי, פרטי וכללי.
מטהרים בבניית המשכן
בדיוק כמו אדם המבקש מים מחברו. אם אותו חבר יתעצבן ולא ירצה למלא את בקשתו, ורק לאחר איום מצד גורם שלישי הוא אכן יביא את המים, למים יהיה טעם אחר בפיו של המבקש מאשר במקרה בו החבר ירוץ בשמחה להביא את המים. בדיוק על אותו עניין מדברת התורה.
בעבודת הקמה של מקום מסוג זה, מקום בו מטהרים ומתעלים, מתקרבים ומתחזקים – חייבת להיות נכונות אמיתית ללא חיוב, וללא הכרח מצד שום גורם, אלוהי או אנושי. אולם כאן לא מסתיים העניין.
התורה מוסיפה לנו עוד שתי מילים שבחיבור לדברים אלו מציירות לנו תמונה מושלמת. "וְיִקְחוּ לִי". רש"י מפרש את שתי המילים האלו – "לי – לשמי" ופירוש הדברים הוא פשוט. לא מספיק שרק תרצו לתת מליבכם כסף וזהב, נחושת, ארגמן, עורות אילים אבני שוהם וכו', הנתינה שלכם, כמו גם העבודה שלכם, צריכה להיות מכוונת למטרה. בסדר, אבל כל זה שייך לעבר. איפה יש לי מקדש היום? איפה מבקשים ממני לתרום כסף וזהב ואת שאר הדברים?
היום אין מקדש, זה נכון. אבל משהו אחר נשאר לנו מהציווי הזה, משהו אחד שאנו יכולים לעשות, ואכן עושים גם בלי לדעת בכל יום, בכל שעה, בכל דקה ובכל שנייה. כולנו, גם צעירים וגם מבוגרים.
"…כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ…", כל איש, ההולך ברחוב ומציע את עזרתו לאדם אחר, כל אחד הקם באוטובוס ומפנה את מקומו לאישה הרה, לאדם מבוגר. כל אדם הנותן צדקה מכל הלב ותורם בכך לאחר.
כל אדם המתנדב לעזור לחקלאי ולא משנה מה דתו כי הוא זקוק לכך. כל מתנדב הנותן מעצמו לנכים, לנזקקים, לילדים ולחולים ומצליח להעלות חיוך על פניהם, והרשימה עוד ארוכה…
כי כולם! כולם עושים זאת בכל יום, ובכל רגע! התרומה והנתינה, הם חלק בלתי נפרד משגרת חיינו, גם אם אנו לא שמים לב לכך. גם אם הלכת לעבודה היום, ועזרת לחברך או לעובד שלך בכל דרך שהיא – נתת!
עזרת לעוד כמה אנשים – תרמת!
עזרת בהתנדבותך לוועד – תרמת!
זו השגרה שלנו, ואי אפשר להתעלם ממנה, בכל נשימה שאנו נושמים אנו יכולים לתרום אנו יכולים לתת. כדבר השיר: "לתת מהנשמה לתת מכל הלב!"
שבת שלום,
הרב דובי חיון
