![By Paulo Malteis (The New Encyclopedia of Judaism - image in book) [Public domain], via Wikimedia Commons](https://archive.rhr.org.il/heb/wp-content/uploads/800px-Miriam1-500x300.jpg)
בתמונה: מרים שרה את שירת הים. מקור: ויקיפדיה
בדבר התורה לפרשת "בשלח", הרב רון קרוניש שואל, האם האלוהים בתנ"ך הוא אלוהים של מלחמה או שלום? או שמא שניהם גם יחד? וכן, האם ישנם ערכי מוסר שצבא יהודי צריך לאמץ ע"פ המצוות בתורה או המסורת היהודית שהתפתחה לאחר מכן? שאלות אלו אינן רק נושא לדיון תיאולוגי או היסטורי. השאלות הללו מתייחסות לנושאים המשפיעים עלינו היום, על חיינו האישיים והמשותפים כאזרחים יהודים במדינה, שהוגדרה מיום הקמתה כמדינה יהודית, שמבוססת על הערכים ההומניסטיים של נביאי ישראל.
על פי הטקסט התנ"כי, בני ישראל שרו את שירת הים, לאחר יציאתם ממצרים דרך ים סוף. בתמונה: ציור של יציאת מצרים. מקור: ויקיפדיה
הבעיה המוסרית בשירת הים
אנו נתקלים בשאלות הללו בצורה ברורה ב"שירת הים". על פי הטקסט התנ"כי, בני ישראל שרו אותה, לאחר יציאתם ממצרים דרך ים סוף, ובעקבות הסיפור הדרמטי של יציאת מצרים בספר "שמות" ובפרשת השבוע 'בשלח', שאותה נקרא השבוע בבתי הכנסת:
"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לאדוני. ויאמרו לאמור אשירה לאדוני כי גאו גאה: סוס ורכבו רמה בים." (שמות, ט"ו-א').
בכל שנה כאשר אני קורא פסוקים אלה בבית הכנסת, עולות בתוכי שאלות ודילמות מוסריות. כיצד יכול היה אלוהים לעשות זאת? איזה מין אלוהים הוא זה שנהנה כאשר אנשים נהרגים? האם אלוהים יכול להיות באמת מרוצה מפעולות כאלו? האם אלוהים תומך בצד אחד בלבד? האם הוא רוצה שבני אדם או עמים מסוימים ינצחו במלחמה ואחרים יובסו בה? האם האלוהים שלנו הוא פרטיקולארי או אוניברסאלי? או שמא הוא גם וגם?
המדרשים במסורת היהודית הם פרשנויות יצירתיות של התורה. הם מעצבים את התודעה שלנו כיהודים דתיים ומסייעים לנו להתמודד עם טקסטים תנ"כיים בעייתים כגון זה. הם באים כאן לעזרתנו, כמו במקרים רבים אחרים, עם תשובה הומניסטית ואוניברסלית יוצאת מן הכלל ביחס לדילמה שלנו. על פי מדרש מפורסם, כאשר אלוהים שמע את בני ישראל שרים את שיר הניצחון הזה, הוא נזף בהם באומרו:
"מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני!" (ספר האגדה בעריכת ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, פס' פ"ז).
הסבל של האחר מבטל את השמחה שלנו
לדעתי זה בלתי אפשרי לקרוא את הטקסט התנ"כי הבעייתי בשירת הים, ללא המדרש הזה [המופיע בספר האגדה] שמשמש לנו כהנחיה מתקנת. אחרת, באמצעות קריאה מילולית של התורה, אנחנו ניפול לתוך מלכודת הלאומנות. קריאה שכזאת הייתה תמיד מסוכנת בהיסטוריה היהודית; והיא בעייתית במיוחד בימינו, יותר מאי פעם בעבר.
על פי פרשנות זו, השמחה שלנו לעולם לא תהיה שלמה, אם מישהו אחר נדרש לסבול בגינה. אנו יודעים מטקסטים קודמים שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים, ולכן אסור לנו לשמוח כאשר אדם כלשהו נהרג! ואכן, המדרש הזה הוא כל כך מרכזי במסורת שלנו עד כי הוא נכלל בהרבה מהגדות הפסח המודרניות. בתוך כך, אנו נזכרים בסיפור יציאת מצרים של עמנו בימים ההם, ומנסים להפוך את הסיפור לרלוונטי לזמננו. הטקסט המקראי הופך ליותר בעייתי כאשר אנו ממשיכים בקריאה:
"ימינך אדוני, תירעץ אויב' או 'אדוני, איש מלחמה, אדוני שמו." (שמות ט"ו: ג').
האומנם? האלוהים שלנו הוא איש מלחמה? זהו טקסט שאינו קל לעיכול. וכאן שוב המדרש בא לעזרתנו. המסורת היהודית שפותחה על ידי הרבנים בתקופת התלמוד, ניסתה לרכך את המסר הזה ולהוסיף לו כמה ניואנסים שלדעתי הם שימושיים ורלוונטיים. לפי רש"י, אחד מגדולי פרשני התורה:
"ה' איש מלחמה. בַּעַל מִלְחָמוֹת, כְּמוֹ "אִישׁ נָעֳמִי" (רות א'), וְכָל אִישׁ וְאִישֵׁךְ מְתֻרְגָּמִין בַּעַל, וְכֵן "וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ" (מלכים א ב') – לְגִבּוֹר: ה' שמו. מִלְחֲמוֹתָיו לֹא בִּכְלֵי זַיִין אֶלָּא בִּשְׁמוֹ הוּא נִלְחָם; כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד "וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת" (שמואל א י"ז). דָּבָר אַחֵר, ה' שמו – אַף בְּשָׁעָה שֶׁהוּא נִלְחָם וְנוֹקֵם מֵאוֹיְבָיו, אוֹחֵז הוּא בְּמִדָּתוֹ לְרַחֵם עַל בְּרוּאָיו וְלָזוּן אֶת כָּל בָּאֵי עוֹלָם; וְלֹא כְמִדַּת מַלְכֵי אֲדָמָה כְּשֶׁהוּא עוֹסֵק בַּמִלְחָמָה פּוֹנֶה עַצְמוֹ מִכָּל עֲסָקִים וְאֵין בּוֹ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת זוֹ וְזוֹ (מכילתא):"
רש"י מסביר לנו שאפילו במלחמה, האלוהים אוחד במידתו לרחם על ברואיו ולזון את כל באי העולם, ובמילים אחרות, הוא מופיע כרב חסד. הרב גונתר פלאוט, עורך התורה – פרשנות מודרנית, מסביר שבמסורת המדרשית "אלוהים" מייצג את הצדק האלוהי ושמו מייצג את מידת החסד שלו. זוהי בבחינת תזכורת לעם היהודי – ולכל בני האדם באשר הם – שאפילו אם מלחמה הופכת ל"צודקת", כלומר לעתים הכרחית, אדם חייב להיות זהיר והומאני בעת היציאה למלחמה. למעשה, ישנם כללים למלחמה אשר נכתבו במפורש בספר "דברים" [פרק כ' פס' י']: "כי תקרב אל העיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום." אגב, בקוראן ישנם פסוקים דומים המורים את כללי המלחמה למוסלמים.
מוסר הלחימה בימינו
רעיונות אלו אינם יכולים להיות יותר רלוונטיים היום בחברה הישראלית ובעיקר בצבא ההגנה לישראל, שעבורו שאלות של מוסר הלחימה הם עניין של התמודדות מתמדת כפי שראינו בפסק הדין שניתן לאחרונה בבית הדין הצבאי במשפטו של אלאור עזריה, החייל שירה והרג פלסטיני בחברון בשעה שהוא שוכב פצוע קשה בזירת פיגוע.
הפרשנויות לתורה מהללות את השלום, הרבה יותר מאשר הן מהללות את המלחמה. במסורת הרבנית, המלחמה לא הייתה האידיאל. השלום היה תמיד האידיאל. לדוגמא, מדרש מפורסם נאמר:
"אם אין שלום אין כלום." ת"ל, אחר כל זאת,"נָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם." (ישעיהו מה) מכאן שהשלום שקול כנגד הכול, וכן הוא אומר עושה שלום ובורא את הכול. (ספר האגדה בעריכת ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, פס' פ"ז).
ולאור כל הנעשה מסביבנו, בעיקר העלייה הדרמטית של המלחמה והאלימות, כולל בכמה מהמגזרים של החברה שלנו, אנחנו צריכים לדאוג שאידיאל השלום לא יגווע. אסור שהוא יפול למלכודת הפשטנית של טקסטים מילוליים של ניצחון. עלינו להשתמש בפרשנויות ההומניסטיות של המסורת שלנו, בכדי להחזיר את אידיאל השלום למרכז.
שבת שלום,
הרב רון קרוניש
רצון השלום אינו תעודת הכשר להרוג אותנו.
דבריך מתאימים לדברי הגמ' מרחם על אכזרים,
בתקווה שלא תגיע לסיפא מתאכזר על הרחמנים
השלום ה'כאילו אין סופי',
גם במחיר חיי או רחמים על האויב הוא רעיון נוצרי ואינו יהודי !!!