בניגוד לרושם הציבורי, תושבי הכפר הבדואי לא מתעקשים להישאר על אדמתם ולא משנה מה, הם אפילו מוכנים לזוז ממקומם; הם פשוט נאבקים על תנאים חיים סבירים ומינימליים. טור של דובר רבנים למען זכויות האדם, יריב מוהר, באתר NRG.
אני מאמין שיש עיוות גדול בהבנת פרשיית אום אל חיראן בציבור: תושבי הכפר הבדואי לא נאבקים להישאר על אדמתם ושיישרף העולם, הם אפילו מוכנים לזוז ממיקומם הנוכחי; הם פשוט נאבקים כדי להישאר ככפר, כקהילה, כמי שעוסקים גם בחקלאות ומתפרנסים גם ממקור זה. המדינה מתעקשת לדחוק אותם לעיירה, לערבב אותם עם שבט עימו יש להם סכסוך היסטורי, ולפגוע בפרנסתם מחקלאות.
קצת רקע: ב-1956 הממשל הצבאי בנגב מעביר את הכפר הבדואי אום אל חיראן למיקומו הנוכחי ומפקיע את אדמותיו המקוריות, אך לא מסדיר את מעמד התושבים במיקום החדש, וכך הם נחשבים ל"פולשים". ללא תוכנית מיתאר לכפר, גם כל בנייה שם היא מראש בלתי חוקית.
בקפיצה לזמן האחרון: תוכנית לבניית היישוב החדש חירן על אדמות אום אל חיראן מאושרת על בסיס הנחה שתושבי הכפר הבדואי פולשים שלא ברשות לשטח. בג"ץ פוסל את הטענה שתושבי אום אל חיראן פולשים, מכיר בהם כבני רשות, אך נמנע מלאסור על הממשלה להרוס את הכפר מטעמים פרוצדורליים. בג"ץ מחזיר את ההחלטה לגבי ההרס לממשלה וממליץ לה להגיע עם התושבים להסכמות. הוועדה המוסמכת לכך במוסדות התכנו,ן מקבלת החלטה ב-2010 להכיר בכפר אום אל חיראן במקומו הנוכחי, אך בצעד נדיר משרד ראש הממשלה תחת נתניהו, מתערב בהחלטת הגורמים המקצועיים ומבטל את ההחלטה.
- הגמישות של תושבי אום אל חיראן מול העיקשות של הממשלה – כרוניקה של הובלה למשבר | רבנים למען זכויות האדם: דרושה חקירה עצמאית ומהירה של מאורעות אום אל חיראן | עמונה מול אום אל חיראן: כל העובדות | רבנים למען זכויות האדם על התקרית באום אל חיראן | פרשת השבוע "וָאֵרָא": ולא שמעו אל משה, מקוצר רוח ומעבודה קשה
לא לכפייה
תושבי אום אל חיראן ודאי שואפים שלא להיות מועברים בכפייה שוב, אך הם לא מתעקשים רק על האופציה של להישאר במקומם ומוכנים לעבור למיקום חדש, רק להישאר ככפר ויחידה חברתית אחת. הממשלה דורשת שיעברו לעיירה חורה ונמנעת מלהבטיח להם שכונה לשבט, כך שבעצם הם יתערבבו עם שאר האוכלוסייה בעיירה למרות שישנו סכסוך ישן בינם ובין שבט המתגורר בחורה. התושבים חוששים גם לפרנסתם מחקלאות שקשה להמשיך ולקיים בעיירה, וכמובן לביטחונם – אלו חששות לגיטימיים ומובנים לכל אדם סביר.
עם שחר, בסיומו של הלילה שבו עלה המו"מ על שרטון, המשטרה פותחת במבצע הרס בכפר, שמוביל לעימותים ולהרג טראגי ומיותר. מרקם היחסים בין יהודים וערבים במדינה מתערער עוד יותר ומגיע לשפל. כתבות בעיתונות העולמית מציגות את ישראל בקלונה.
וכל זאת למה? הציבור בישראל נוטה להבין זאת כסיפור של התעקשות דווקאית של "פולשים" עם דרישות חצופות; עיון במכלול העובדות ילמד עד כמה התושבים הבדואים גמישים ורוצים תנאי חיים בסיסיים ובטוחים. אם כן, זה לא סיפור של "לא נזוז מכאן", כמו שזה סיפור של "תנו לנו לחיות בבטחה". המינימום שבמינימום. וזה מה שכה מזעזע בסיפור.
יריב מוהר הוא דובר רבנים למען זכויות האדם הפועלים למען זכויות הבדואים בנגב. הטור התפרסם לראשונה באתר NRG
