פרשת השבוע "וָאֵרָא": ולא שמעו אל משה, מקוצר רוח ומעבודה קשה ›

תמונות מהפגנת המחאה של האזרחים הבדואים ופעילי זכויות האדם לכנסת בירושלים. Photos by: Faiz Abu Rmeleh/ Activestills.org

בדבר התורה לפרשת השבוע "וארא" הרב ג'רמי מילגרום יוצא למסע מחאה של האזרחים הבדואים ופעילי זכויות האדם לכיוון הכנסת בירושלים. בדרך הוא חש אכזבה מההבטחה שלא קוימה במדינה היהודית. בו בזמן הוא מתפעל מעוצמת האמונה של האזרחים הבדואים, שיודעים שכוח האמת גדול מההסתה של אמצעי התקשורת.  

בתחילת פרשת "וארא" מביא משה את דבר ה' המבטיח גאולה, אבל העם לא משתכנע. וכאז, גם היום, העם אינו שומע, ויש לו סיבות טובות לכך: הכבדת עול העבדות וחוסר סבלנות. שני דברים שבעצם כלל אינם זרים לנו. כשהתחלתי לכתוב על הפרשה בתחילת השבוע שעבר יכולתי עדיין לשקוע בטקסט לפרשת השבוע שכתבתי בשפה האנגלית, אבל אז באו אירועי המחצית השנייה של השבוע הקשים – מותם האלים של אזרח ושוטר באום אל חיראן והשבעת נשיא ארה"ב דולנד טראמפ והפגנות הענק סביב העולם ובמיוחד בארה"ב נגדו, וראיתי שהלב שלי עובר אל הפסוק:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" [שמות פרק ו', פסוק ט'] –זהו בדיוק המצב במחנה זכויות האדם, בזמן שיש אינסוף משימות, זכויות האדם מופרות על ימין ועל שמאל והממשלה ודובריה מצליחים להדביק לנו תווית של בוגדים ואף אנטישמים. איך מי שבוחר ללמוד וללמד את מסורת ישראל יכול להיחשב אנטישמי, אני לא יודע. אבל עוצמות ההסתה הן כאלה גדולות, שגם שטות שכזאת נקלטת בתוכן. במצב כזה קשה לשווק כאן את המסרים של יהדות הומניסטית, ברוח נביאי ישראל. בארה"ב מאות רבנים ורבבות מבני הקהילות שלהם "התפללו עם הרגלים" וצעדו בשבת שעברה בשם אותם ערכים – ואנחנו האמנו שהיהדות תפרח דווקא כאן, במדינה שמתיימרת להיות המדינה היהודית.

תמונות בפייסבוק של "אקטיבסטילס" מהפגנת המחאה שעלתה לירושלים

עבודה חינוכית תגיע אל העם

הצטרפתי ביום שני [23.1] לחלקו הראשון של מסע שיירת המכוניות שיצא לכיוון ירושלים במחאה נגד הריסת הבתים במגזר הערבי ובתביעה לשחרור מיידי של גופתו של המורה יעקוב מוסא אבו אל-קיעאן, וההמתנה הארוכה והנסיעה האיטית נתנו לי הזדמנות לצלול לעומקו של הביטוי השני בפסוק, "מִקֹּצֶר רוּחַ", ולהבחין בהבדל שבין הפעילים היהודים והבדואים. כבעל ותק רב בתנועות מחאה יהודיות-ישראליות (שבהן בולטים בהיעדרם הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית) אני נאלץ לציין שאנחנו נוטים לשכוח שרעל הלאומיות והמיליטריזם חדרו כל כך עמוק בחברה שלנו, שרק עם עבודה חינוכית שיטתית ויסודית נוכל להגיע אל העם, קצר הרוח, שרוצה קודם בטחון ורק אח"כ (אם בכלל) שלום. אנחנו עם קְצַר רוּחַ! לעומת זאת, על אף הקיפוח וְהָאַפְלָיָה, אצל הבדואים לא מורגש קוצר רוח, ואופטימיות מפתיעה שוררת ביניהם. אצלנו תיסכול; ואצלם, אמונה.

חשתי קנאה כלפי הקולגות האמריקאיות שלנו, שנתמכים על ידי רוח גב חזקה ביותר של ציבור שמבין שזו השעה להתייצב מול הדמגוג טראמפ (בעוד שכאן תקוותנו בעיקר תלויה במיאוס ההולך וגובר של הציבור בנהנתנות של הזוג נתניהו). הרגשתי גם את קווי הדמיון שבדיווחים השקריים בתקשורת. אלא ששם זה בעיקר טראמפ שמפיץ את השקרים ואת ההסתה, ואמצעי התקשורת האמריקאיים מתחילים (סופסוף ואולי מאוחר מידי) לעמוד על המשמר ולהפריך אותם. בעוד שאצלנו אמצעי התקשורת משדרים ללא היסוס את דברי ההסתה המופרכים ביותר של הפוליטיקאים. ורק במקרים נדירים נעשה מאמץ להביא גירסה אמיתית יותר של האירועים, והנזק כבר נעשה וקשה מאוד לתקנו.

• הגמישות של תושבי אום אל חיראן מול העיקשות של הממשלה – כרוניקה של הובלה למשבר | רבנים למען זכויות האדם: דרושה חקירה עצמאית ומהירה של מאורעות אום אל חיראן | עמונה מול אום אל חיראן: כל העובדות | רבנים למען זכויות האדם על התקרית באום אל חיראן

עוצמה מול עוצמה

לא אכחיש שהיו לי לבטים וחששות, כשהצטרפתי לשיירת הבדואים. כמו בכל מפגש בין מפגינים למשטרה, אתה לא יודע עם מי יש לך עסק, במידה ותפרוץ פרובוקציה בלתי נחוצה, או שמא ייעשה שימוש מופרז בכח. לא רציתי לגמור את היום במעצר, או בבית חולים (שלא להזכיר משהו יותר גרוע). אי אפשר לדעת אילו סיסמאות יישמעו בהפגנה, ולא יכולתי להתנחם בכך, שעם שליטתי המוגבלת בערבית, קרוב לוודאי, שלא אבין אותן. באשר לשוטרים הרבים שסובבו אותנו, נראה שבסך הכל הם התכוונו ללוות את השיירה ולא לעצור אותה. אבל היו גם רגעים מתוחים יותר והיה לפחות רכב אחד שהם עיכבו. היינו זקוקים לאימון בכוונות הטובות של כל הצדדים: ושאלנו את עצמו, מהו הדבר המדיר את רגלי רוב בני האדם מאירועים כאלה? אבל לשוטרים ולבדואים לא היתה ברירה. לראשונים ניתנה פקודה להיות שם, והאחרונים נלחמים על זכותם לקורת גג ולקבורה מכובדת.

סיפור יציאת מצרים הוא סיפור של עוצמה מול עוצמה. לפרעה נדמה שהוא שולט בבני ישראל. אך הוא לומד בדרך הקשה שכוחו בעצם מוגבל. יש מי ששולט בכוחות הטבע ויכול להפעיל אותם לטובת מי שמבקש להשתחרר מעבדות (למלך בשר ודם) ולעבוד כוח גדול ממנו. בשיירת הבדואים התפעלתי מעוצמת האמונה של אנשים שיודעים שכוח האמת גדול יותר מההסתה של אמצעי תקשורת, ושהצדק יגבר על כל פקודה. "וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו', ו').

בסוף היום נתבשרנו שברוב קולות דחה בג"צ את התנאים שהציבה המשטרה ואיפשר קיום הלווייה ללא מיגבלות (הלוואי שזה יעבור בשלום). כמה חבל, אך לא מפתיע, שהשופט שהסכים עם הדרישה להגביל את מספר האנשים שילוו את המת מייצג את מסורת ישראל כחובש כיפה.

שבת שלום,

הרב ג'רמי מילגרום

 

• עוד מדברי התורה של רבנים למען זכויות האדם

• האזינו לתכנית הרדיו "רוח חדשה" עם הרב קובי וייס וציונה מידלש המשוחחים על פרשת השבוע