כיצד ניתן להשתמש בדיאלוג בין דתי כדי לשקם בחזרה את הנזק שנגרם על ידי תנועות דתיות קיצוניות? זו השאלה שהרב רון קרוניש התבקש להתייחס אליה לאחרונה בדיון מומחים בנושא "בחינה מחדש של המורשת התרבותית והדתית שלנו לשם התנגדות לקיצוניות", במסגרת כנס בן יומיים שהתקיים בסביליה שבספרד הכנס ואורגן על ידי קרן "טרס קולטרוס" (שלוש התרבויות – יהדות, נצרות ואסלאם) – ארגון ספרדי הממומן במשותף על ידי ממשלת אנדלוסיה וממשלת מרוקו. הנושא העיקרי על הפרק היה המצב הגיאו-פוליטי והערכים במזרח התיכון ושיקף דאגה גוברת מקיצוניות דתית.
לעיתים, גם אנשי דת מתונים מסתפקים במתינותם, ולא יוצאים למאבק מפורש בקיצוניות, ולכן חשוב לגייס אותם לצד האקטיבי. ומשום שהם כבר משוכנעים בחשיבותה של סובלנות, זו משימה יְשִׂימָה וחשובה.
שלושה אתגרים בדיאלוג בין דתי
לפיכך ראיתי חשיבות בנאום שלי מול שורה של אנשי דת משלושת הדתות. התמקדתי בשלושה נושאים עיקריים: האתגרים של דיאלוג בין-דתי כדרך להתמודדות מול הקיצוניות של קבוצות דתיות בשנים ובדורות הבאים; מדוע הדיאלוג עם האסלאם הוא חשוב כל כך – ובכל זאת מוזנח; וכיצד אנו יכולים לחבר את הדיאלוג שלנו למציאות ובעיקר לנושאים החשובים ביותר של בניית יחסי שלום בין ישראל לפלסטינים ובחלקים אחרים של העולם.
הבעיה הראשונה שבפניה אנו ניצבים בישראל, בשטחים – ומסביב לעולם – היא עדיין הבורות. לאחר כל השנים הללו, משני הצדדים עדיין איננו יודעים הרבה האחד על השני מעבר לדיווחים בתקשורת. לכן אנחנו זקוקים לתוכניות חינוכיות מגוונות, ברות קיימא ורב-ממדיות במקומות והקשרים רבים ומגוונים: בתי ספר, סמינרים, מכללות להכשרת מורים ואוניברסיטאות. תוכניות אלו צריכות להיות חלק מתוכניות הלימודים של בתי הספר היהודיים, המוסלמים והנוצרים. הן צריכות לקבל גם ביטוי באמצעי התקשורת.
על מנת להתגבר על בורות, אנו צריכים לפתח דיאלוג בין-דתי אמיתי; דיאלוג המבוסס על הדדיות, והצורך הקיומי ללמוד האחד על השני והאחד מהשני לשם השגת המטרה המעשית של מציאת דרכים טובות יותר לחיים ביחד בקהילות שלנו, במדינות שלנו, באזורים שלנו ובעולם כולו. זוהי איננה למידה לשם הלמידה. להפך, על הפרק שורה של תוכניות שצריכות להיות מעוצבות לשם בניית אמון בין אנשים מדתות שונות, ולשם מציאת דרכים ואמצעים לחיים ביחד בשלום.
במרכז התמונה – מימין לשמאל – הרב רון קרוניש, וראש מועצת אבו גוש, עיסא ג'אבר בדיאלוג בין דתי, באוניברסיטת סיינט ג'וסף, אוקטובר 2016
מדוע ישנם כל כך הרבה אנשים במדינתי, ישראל, ומסביב לעולם, בעיקר במערב, שאינם מודעים לקיומם של מוסלמים מתונים (שהם הרוב המכריע של המוסלמים בעולם) ואינם מתייחסים לנושא בצורה מערכתית, מהותית ורגישה?
- פחד – אנו פוחדים והפכנו להיות איסלאמופוביים. חלק מהפחד שלנו הוא רציונאלי – אכן מתקפות וארגוני טרור רבים יצאו מחברות מוסלמיות, ובאופן בעייתי שכבות רחבות אחרות בחברות המוסלמיות תומכות בטרור או מגלות כלפיו הבנה. יחד עם זאת, הרבה מהחשש הוא "פוביה", פחד לא רציונאלי, הניזון משמועות וסטריאוטיפים על קהילה שלמה, על דת שלמה וכל מיליארד מאמיניה, שרבים מהם מתנגדים לדרך הטרור בחריפות.
- השפעת ההצגה הלקוייה בתקשורת – התקשורת, שמשפיעה על חיינו, מציגה מוסלמים כפונדמנטליסטים משספי גרונות כחברים בדאע"ש ואל קעידה. אמצעי התקשורת יוצרים אינדוקטרינציה של תפיסותינו לגבי כלל המוסלמים. זוהי הצורה שבה הם מציגים כיצד מוסלמים חושבים ופועלים. גם אם ישנן בעיות בחברות מוסלמיות רבות, הכללה אנטי-מוסלמית איננה הפיתרון. והיא גם לא משקפת את הכוחות הרבים בעולם המוסלמי שאיתם ניתן לעבוד בשיתוף פעולה.
- אי הכרת האיסלאם – אנחנו לא מתאמצים באמת להכיר את האסלאם. אנחנו לא לומדים את הטקסטים המקודשים של המוסלמים ומצוות הדת שלהם. להיפך, אנחנו מסתמכים על עשרות אתרי אינטרנט וצהובונים שילמדו אותנו כביכול על האסלאם ובמה הוא דוגל. וכך רבים חושבים שהבעייה היא בעצם האמונה המוסלמית; להבדיל מההטפה הקיצונית.
זה צריך להיפסק. קידום שנאה כלפי דתו של האחר – בעקבות פעולות פנאטיות של מספר קבוצות קיצוניות הטוענות שהן מקבלות השראה מהדת הזו, אך למעשה מעוותות אותה ללא היכר – זה איננו מרשם טוב לבניית עולם טוב יותר לילדיו של אלוהים.
מסיבה זו אני טוען שדיאלוג אמיתי עם מוסלמים ברחבי העולם – שיש להתחיל איתו בקהילות המקומיות שלנו – הוא אחד הדברים ההכרחיים ביותר שצריכים לעשות. אנחנו לא יכולים להמשיך בהכחשה ואדישות לנושא זה. אנחנו איננו יכולים להמשיך ולטמון את ראשינו בחול ולהתעלם מהנושא הזה. עניין זה הוא חיוני לעתיד המשותף שלנו.
כיצד אנו יכולים לחבר את הדיאלוג שלנו למציאות, בעיקר לנושאים החיוניים של בניית שלום בישראל/פלסטין ובחלקים אחרים של העולם? למה נזדקק בעתיד?
מה שנצטרך בעתיד הוא מה שאני אוהב לכנות "תהליך השלום האחר" – זה שיעסוק בחינוך, בדת, וברוחניות, תהליך שיתווסף לתהליך הפוליטי. אנשים העוסקים בדיאלוג בין-דתי יישארו לא רלוונטיים ומיושנים אם הם לא יעסקו בנושאים הקריטיים של שלום וצדק בעולם. כפי שזה אינו צריך להיות מוגבל לנוצרים ויהודים, והוא אינו צריך להיות אקדמי ומופשט, כזה המתמקד בעבר ולא בעתיד.
הדיאלוג צריך להיות מחובר למאמצים לבניית שלום, ולמאמצים להבטחת צדק חברתי – בכל רחבי העולם, ובעיקר בין ישראל לפלסטינים.
הרב רון קרוניש
הרב ד"ר רון קרוניש עוסק שנים בדיאלוג בין-דתי, וממקימי המועצה הבין-דתית המתאמת שהיא כיום המחלקה הבין דתית ברבנים למען זכויות האדם
