בדבר התורה לפרשת "מִקֵּץ", הרב מיכאל גרץ שואל כיצד יכול יוסף להתגבר על הרצון לנקמה באחיו? מהיכן יוסף שואב את הכוח לרחם עליהם?
בפרשת "מִקֵּץ" השורש "הכר", להכיר, מהדהד שוב ושוב. ככתוב:
"וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם; וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם, וַיֹּאמְרוּ, מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר-אֹכֶל. וַיַּכֵּר יוֹסֵף, אֶת-אֶחָיו; וְהֵם, לֹא הִכִּרֻהוּ" (בראשית 42: 7-8).
אפשר להסיק את המסקנה שמשחק המלים בפסוקים מתאר את המתח בין הכרת האדם כפי שהוא, ובין ראייתו כ"אחר". רבי אברהם בן מאיר אִבּן עזרא כותב על הפסוקים הללו, שיוסף קודם כל הכיר את אחיו כקבוצה – "אחיו" – אבל אחר כך הסתכל על כל אחד ואחד בנפרד והכירם באופן שונה מהשני. לפי אִבּן עזרא, התהליך היה: "בתחילה הכיר שהם אחיו, ואחר כך הסתכל בכל אחד והכירו" (אִבּן עזרא, שם). יוסף הכיר את אחיו כקבוצה של "האחים שלו". זוהי הקבוצה ששנאה אותו, זרקה אותו לבור ומכרה אותו לעבדות.
כשיוסף הכיר את "אחיו" תגובתו הייתה "ויתנכר". הוא ראה אותם כאחרים. אבל אחר כך הוא ראה כל אחד מהם כפרט, והוא מסוגל היה להתייחס אליהם, כאל בני אדם ולא כאל קבוצה סטריאוטיפית. כלומר, הצעד הראשון בזיהוי בני האדם כאחינו, כבני אנוש, ולא כ"אחר" הוא להתגבר על הסטריאוטיפים המוכרים לנו, ולראות אותם כפרטים, כבני אנוש כמונו.
הקושי של יוסף לקבל את אחיו
בפעם הראשונה התנכר יוסף לאחיו, למרות שהכירם. ההכרה לא סייעה לפוגג את ההתנכרות הראשונית. ככתוב במדרש: "בקש לקבלם בסבר פנים יפות, בא מלאך וקטרגן ואמר ליוסף 'אינן באין אלא להרגך', שמע לו יוסף, מיד 'ויתנכר אליהם'" (אוצר המדרש ילמדנו, עמוד 223). גם כשיוסף ראה את אחיו כיחידים, עדיין עלה בראשו הניסיון המר של העבר ולחש לו, "לא לבטוח בהם".
מתוך כך אנו למדים שזה לא מספיק לראות את "האחר" שלא כחלק מקבוצה סטריאוטיפית. לא בקלות הוא יהפוך בחזרה לבן אנוש. עלינו להתגבר על דעות קדומות, אפילו במקרה שיש בסיס כלשהו במציאות ליחס העוין של אנשים מסוימים מאותה הקבוצה. למעשה, האחים של יוסף ניסו בעבר להרוג אותו. ומאוד קשה ליוסף להתעלות מעל עובדה זו. הוא מתקשה לקבל אותם כמי שהם עכשיו: כבני אדם יחידים, שרצוי להעניק להם הזדמנות נוספת. במידה והאחים של יוסף השתנו ודחו את איבת העבר, אזי יוסף חייב לעשות מאמץ אמיתי להתגבר על החששות הלגיטימיים שלו. יוסף חייב להתעלות מעל הרצון להפיכת אחיו ל"אחרים" שלא מסוגלים להשתנות.
יוסף חייב להתרכז בדברים החיוביים שהוא מבחין בהם כמו העובדה שהם ממשיכים לטפל באביהם ואיך הם, בסופו של דבר הם דואגים אחד לשני. אם הוא יוכל להתרכז בהתנהגות הטובה שלהם, אז התכונות הרעות שלהם יתפוגגו והם יהפכו מ"אחרים", בעיניו, לאנשים יחידים. ואכן, למדנו שבתחילה יוסף התגבר על הסטריאוטיפ וראה אותם כיחידים. אחר כך הוא התגבר על הזיכרון של ההתנכרות שלהם אליו. כך המחשבה על העבר המנוכר, התחלפה במחשבה על ההתנהגות הטובה שלהם בהווה. התהליך הזה לוקח אותנו בהמשך הסיפור לאפשרות של פיוס בין יוסף לאחיו. זהו תהליך שכולנו חייבים לעבור כדי למנוע "שנאת חינם".
במידה מסוימת אנשים מתרכזים בתחושת הכאב האישי, שנגרם להם. קשה לאנשים להרפות מהעיסוק בכאב האישי, ועיסוק זה מגביר את תחושת ההתנכרות מן הזולת, ותומך ברצון לנקמה. אולי תחושת הרחמים של יוסף על אחיו מצביעה על תמימות. אבל רחמים ותמימות הולכים יד ביד. חיטוט מתחכם, בחיפוש אחר מוטיבציה מרושעת, מְאַיֵּן וּמְיַתֵּר את האפשרות לרחמים. רחמים מבוססים על אמונה, האמון בבני האדם, ביכולת האנושית להיות טוב או לשפר את התנהגותם. אולי זוהי מהות האמונה של אלוהים בבני האדם. אלוהים הוא אל אמונה, דהיינו אל רחום וחנון. אם כן, חיקוי מידות האל פירושו לטפח בנפשנו את התמימות של הרחמים.
שבת שלום,
הרב מיכאל גרץ
