הרב והלורד ג'ונתן סאקס, הרב הראשי הקודם של בריטניה, הוא ללא ספק אחד הכותבים הבקיאים ביותר בנושאים יהודיים שכותב בשפה האנגלית היום. כפילוסוף בן זמננו המחקר והקריאה שלו הם מקיפים ביותר וכן הידע שלו בכתבים קלאסיים מערביים וטקסטים יהודיים. בנוסף לכך הוא אחד הרבנים האורתודוקסים המובילים בדור שלנו שהקדיש חלק ניכר מכהונתו כרב והכתיבה שלו ליחסים בין דתיים, דיאלוג וחינוך. מסיבה זו, הספרים שכתב נקראים רבות על ידי לא-יהודים ויהודים כאחד. הרב רון קרוניש בסקירה על הספר החדש של הרב והלורד ג'ונתן סאקס.
על כן, כאשר קיבלתי את ספרו החדש שכותרתו: 'לא בשם אלוהים: התמודדות עם אלימות דתית', לפני מספר חודשים, ידעתי שעלי לקרוא אותו מפני שזהו אחד הספרים החשובים ביותר בתחומי הדת והפילוסופיה שיצאו לאחרונה. הספר רלוונטי ביותר לימים אלה מפני שהוא עוסק באחד הנושאים הדוחקים ביותר מבחינה דתית/חברתית/פוליטית וחינוכית בעולם המפולג יותר ויותר שלנו. השאלה כיצד עלינו להתמודד עם אלימות שמקבלת את השראתה ממנהיגים "דתיים" הטוענים שהם מייצגים מסורות דתיות, בעוד שלמעשה הם מעוותים את הדתות שלהם בצורה שלא תאמן וגורמים לנזק רב בעולם.
בכנס האחרון שהתקיים בסביליה שבספרד בנושא זה, אני הייתי "הרב" בתוכנית מאחר והחלפתי את הרב סאקס, שככל הנראה לא יכול היה להשתתף. מאחר שאני הייתי המחליף, פתחתי בציטוט מספרו:
"אם רק נקשיב מקרוב לקולו של האחר, נגלה שמתחת לעור אנחנו אחים ואחיות, חברים במשפחת האדם תחת אבהותו של האלוהים. כאשר אחרים הופכים להיות אחים והסכסוך עובר לפיוס, אנחנו מתחילים את המסע לחברה – כמשפחה – והדרמה הגואלת תוכל להתחיל". (עמ' 160).
"…אבל בשום מקום בספרו הוא אינו מעז למתוח ביקורת על פעולות אלימות של לאומנים יהודיים "דתיים"." — תמונה מביקור הרבנים בבית משפחת דוואבשה לאחר התקפת הטרור היהודי בדומא. צילום: זאכריה סדה.
להשיב לקולו של האחר זה עצם מהותו של הדיאלוג הבין-דתי
להשיב לקולו של האחר, זה בעצם מהותו של הדיאלוג הבין דתי, לא רק מפני שזה מבוסס על העיקרון התיאולוגי שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים, אלא מפני שהוא טומן בחובו את היעד של פיוס, ההופך את בני האדם שהיו מסוכסכים ביניהם לסוכנים של שינוי חברתי, ולמה שאנחנו היהודים מכנים תיקון עולם.
הרב סאקס הדגים באופן ברור שהוא הקשיב לקולות ובעיקר לפרשנויות של תיאולוגים מוסלמים ונוצרים מובילים וכן ליהודים. זו אחת הסיבות לכך שספר זה הוא כל כך מיוחד, בעיקר כאשר הוא נכתב על ידי רב אורתודוקסי. הוא למעשה לוקח לתשומת ליבו למה שפילוסופים ותיאולוגים נוצרים ומוסלמים כתבו לאורך ההיסטוריה ועד ימינו, והוא עושה זאת בצורה זהירה ביותר, עקבית ויצירתית.
יש לי רק הסתייגות אחת מצורת הטיפול של הרב סאקס בנושא זה. בהרבה מקומות הוא מותח ביקורת על פעולות אלימות של מנהיגים קיצונים פונדמנטליסטיים מוסלמים. אבל בשום מקום בספרו הוא אינו מעז למתוח ביקורת על פעולות אלימות של לאומנים יהודיים "דתיים". מדובר בעיקר בגדה המערבית, שבה מפעילים כמעט מידי יום אלימות כלפי פלסטינים בשם אותם עיוותים של היהדות בדומה למה שעושים "תיאולוגים" מוסלמים קיצוניים המעוותים את האסלאם לחלוטין. האסלאם שהם מציגים בפעולותיהם אינו מוכר על ידי רוב המוסלמים בעולם וכפי שמנהיגי דת מוסלמיים שאינם קיצונים מפרשים אותו.
הוא יכול היה לעשות זאת במספר מקומות בספר (אבל בחר שלא לעשות זאת ואני תוהה מדוע). לדוגמא, בפרק שלו על "הגר" הוא מצטט את הפסוקים המפורסמים ביותר מספר 'שמות' ומעיר עליהם:
"וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים". (שמות, כ"ב, 21).
"וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". (שמות, כ"ג, 9).
על פסוקים אלה כותב סאקס:
"במפורש בהם (במצוות אלו) נמצא הרעיון הרדיקלי שהדאגה לגר היא הסיבה מדוע בני ישראל היו צריכים לחוות את הגלות והעבדות לפני שהם יוכלו להיכנס לארץ המובטחת ולבנות בה חברה ומדינה משלהם. לא תצליחו בדאגה לגר, רומז האל, עד אשר אתם בעצמכם תחוו בכל נפשכם ומאודכם כיצד זה להיות גרים בארץ לא לכם". (עמ' 184).
הרב יונתן זקס. מקור: By cooperniall [CC BY 2.0 (http://creativecommons.org/licenses/by/2.0)], via Wikimedia Commons
כאשר אני קורא דברים אלה, עולה בי מייד המחשבה עד כמה הם רלוונטיים למצב בישראל היום, והופתעתי שזה לא צוין בספר. אנחנו חיים עכשיו במדינה משלנו. אנו בונים חברה משלנו. אבל אנחנו מתעלמים ממצוות אלו על ידי כך שאנו איננו דואגים לגרים שבקרבנו, לא לפלסטינים הערבים החיים בתוך תחומי מדינת ישראל שהם 20% מכלל אזרחי המדינה, ולא לפלסטינים הערבים החיים בגדה המערבית וסובלים מפגיעה ויחס לא ראוי בכל יום מידי המתנחלים ומידי השלטונות הישראלים. אין אנו דואגים גם לעשרות אלפי מבקשי מקלט שהגיעו לישראל כזרים לחלוטין ומנסים לחיות בכבוד ורובם מוחזקים במעצר במרכז נורא במדבר.
למרות השמטה מרכזית זו, זהו ספר מאוד חשוב. הכתיבה שוטפת; התיזה המרכזית של הספר מוצגת היטב ומפותחת כהלכה; והפרשנויות היצירתיות של טקסטים יהודיים קלאסיים המבוססות על קריאה מחדש של המחבר במקורות התנ"כיים והרבניים, מרוממות את הרוח ומעוררות השראה.
והדבר החשוב ביותר עבורי הוא שספר זה מסתיים בקריאת השכמה לפעולה שאני תומך בה לחלוטין:
"עכשיו זה הזמן ליהודים, נוצרים ומוסלמים לומר את מה שנכשלו בעבר לומר: אנחנו כולנו צאצאיו של אברהם. ואם אנחנו מבניו של יצחק או ישמעאל, יעקב או עשיו, לאה או רחל, יוסף או אחיו, אנחנו חוסים בצילו של אלוהים. אנחנו מבורכים. ולהיות מבורך, משמעו שאף אדם אינו מקולל. אהבתו של אלוהים אינה פועלת בצורה כזו.
היום אלוהים קורא לנו, יהודים, נוצרים ומוסלמים להרפות מהשנאה וההטפה לשנאה, ולחיות כאחים ואחיות, נאמנים לאמונה שלנו וכמבורכים לאחרים ללא קשר לאמונתם, כיבוד שמו של אלוהים על ידי שמירה על צלמו, צלם האנושות." (עמ' 267).
המסר הזה הוא הומניסטי ואוניברסאלי. וזהו מסר שדרוש מאוד להישמע בעולמנו המסוכסך בימים אלה.
הרב רון קרוניש. 18/12/16
