פרשת השבוע "וישלח": ביחס שלנו לפלסטינים נהיה ראויים לשם ישראל ›

תמונה >>> cc: ויקיפדיה, המפגש של יעקב ועשו, מאת פרנצ'סקו הייז, 1844.

בס"ד

בדבר תורה לפרשת "וישלח", הרב מרדכי גולדברג שואל כיצד נהיה זכאים לשם ישראל? ואיך הדבר קשור ליחס שלנו לעם הפלסטיני?

"ויאמר: לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל." (בראשית לב:כט)

מפרש רש"י: "לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמיה כי אם בשררה ובגילוי פנים". זה נשמע יפה, אבל זה בעייתי. יעקב כן השיג את הברכות שהיו מיועדות לעשיו ברמיה ובשקר! איך אפשר עכשיו למחוק את מה שקרה ולהצדיק את מה שהוא עשה? לדעתי, הגדלות של יעקב, ושל כל הדמויות המרכזיות בתנ"ך, זאת לא היותם צדיקים מושלמים, אלא בני אדם שחטאו, אבל יחד עם זה, סובלים בגלל מה שעשו ובעקבות זה לוקחים אחריות על מה שעשו. זה ברור שהרמאות של לבן בנתינת לאה במקום רחל ליעקב היתה תוצאה ישירה "מידה כנגד מידה" לרמאות שיעקב עשה לאביו ולאחיו. "לא ייעשה כן במקומינו לתת את הצעירה לפני הבכירה." (בראשית כט:כו).

המדרש מוצא בזה רמז ישיר למה שעשה יעקב לאביו. ובעקבות הרמאות הזאת של לבן, יעקב נאלץ להתחתן עם שתי האחיות לאה ורחל, שהיתה ביניהן תחרות ושנאה. ייתכן שיעקב סבל הרבה מהשנאה הזאת, ומהתחרות ביניהן לאהבתו.

הפיוס עם עשיו

בלילה לפני הפגישה שלו עם עשיו, הוא נאבק עם ה"איש" המסתורי, שלפי חז"ל הוא המלאך (השר) של עשיו. אם נפרש את המאבק הזה כחלום או מראה נבואי, זה בעצם מאבק פנימי. יעקב מוכן עכשיו לְעַמֵּת את מה שהוא עשה ולקחת אחריות על הרמאות שהוא ביצע. אולי זה נכון שהגיעו לו הברכות של אביו בגלל היותו האח היותר רוחני שראוי לרשת את הברכות של ה' לאברהם ויצחק. אבל האם המטרה מקדשת את האמצעים? אפילו אם המטרה היא לגמרי צודקת ונעלה, אם משתמשים באמצעים לא כשרים, יש לזה תוצאות. מתלכלכים. אחרי מה שהוא סבל מהרמאות של לבן, ומהיחסים הכואבים בין נשותיו, יעקב מבין את זה עכשיו. בסופו של דבר יעקב מקבל את מה שהוא עשה, אבל גם מכיר ברוע המוסרי שבו. ורק אז הברכות באמת שייכות לו. ולמחרת, כאשר הוא פוגש את עשיו, הוא לא מצדיק את מה שעשה. הוא מתייחס אליו בענווה, ואפילו בכניעה. ואולי זה גורם לעשיו לקבל את אחיו בחזרה.

"וירץ עשיו לקראתו ויחבקהו, ויפל על צוואריו וישקהו, ויבכו." (בראשית לג:ד)

יעקב ועשיו, בפגישה הזאת, מקבלים אחד את השני, ומקבלים את הדרכים השונות שבחרו בחיים; עשיו, מושל ומצביא, יעקב, איש משפחה. הם לא מהווים שום איום אחד על השני.

מה עם השם "ישראל"?

הרב שמשון רפאל הירש מפרש את השם ישראל:

ישראל – משורש "שרה" – הצד האחד של מושג השליט- היות גבוה משכמו ומעלה; נמצא פירוש המילולי של "ישראל" הוא ( הא-ל) גובר על הכל בכוחו וגדולתו. ואכן זה פשר המצב המסומל בשם "יעקב". יעקב, במעמדו החיצוני, נתון למירמס לרגלי כל השאר; אך בשעה ש"יעקב" זה עומד בנצחון מול התקפות השנאה של אויב חגור ברב כח, הרי הצלחתו זו מורה על קיומו של כח רוחני הגובר על כל גדולה ועצמה חומרית; נצחונו של "יעקב" רק הוא המורה על מציאותו של הא-ל הכל יכול, המתגלה בקיומו המתמיד של החלש בחיצוניותו; נמצא שם "יעקב" מורה באמת על "ישראל".

בזמן שהרב הירש כתב את המילים האלו (סוף מאה ה-19), עם ישראל באמת היה חלש. לא היה לו שום כח פוליטי או צבאי. זה כאילו שהרב הירש חזה את הנצחונות הראשונים של מדינת ישראל נגד צבאות ערב היותר חזקים. אבל הוא מזהיר אותנו לא ליפול לתוך הנטיה להתגאות בכח הצבאי שלנו. אם יעקב, החלש בחיצוניותו, מנצח נגד האויב החזק, זה רק מראה על קיומו של הא-ל. יעקב יכול לנצח רק אם הוא מקבל על עצמו את הדרישות של הא-ל, ומוכן לעמת את עצמו ולקחת אחריות מוסרית על מה שעשה.

"כוחו של יעקב-ישראל תלוי בכוחות נעלים יותר, שחרבו של עשו לא תוכל להם. בשעה שיעקב נופל, הרי סיבת נפילתו אינה במיעוט כוחו החומרי. הוא נופל מתוך שלא השכיל לקיים לעצמו את שמירת אלוקיו."

אני לא עוסק בפוליטיקה. אבל הרבה זמן אני חושב שצעד ראשון לפתרון הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים זה לפחות להודות שגרמנו להם הרבה סבל. אנחנו חוגגים את יום העצמאות, והם מתאבלים ב"נכבה". אנחנו צריכים להכיר בנרטיב שלהם, וזה לא מתנגד להכרת הנרטיב שלנו. כמו שיעקב האמין בזכות שלו לברכות, אבל היה מוכן גם להכיר בעוול שהוא עשה כדי להשיג אותם.

אנחנו צריכים להכיר בעובדה שעשינו הרבה עוול לפלסטינים, הרגנו אנשים חפים מפשע, הרסנו הרבה כפרים שחיו בהם הרבה דורות. צריכים לפחות להכיר ואפילו לבקש סליחה. אנחנו צריכים להיות הראשונים לעשות את זה, כי אנחנו נמצאים בעמדת הכוח. אנחנו צריכים לפתוח את הפתח להבנה הדדית. רק אז נזכה באמת לשם "ישראל".

שבת שלום,

הרב מרדכי גולדברג

תמונה: המפגש של יעקב ועשו, מאת פרנצ'סקו הייז, 1844. מקור ויקיפדיה