אלינור רוזוולט מחזיקה בידה את הנוסח הספרדי של ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. מקור: ויקיפדיה
הרב יחיאל גריינימן מקשר את פרשת "ויצא", שבה אנו קוראים את סיפורו של יעקב אבינו בגלום ארם, תחת מרות דודו לבן, ליום הזכויות האדם הבינלאומי [10.12]. הרב גריינימן שואל, האם אנו נכנעים לשימוש ציני במושג של זכויות האדם בידי אומות העולם, ומשלימים עם מצב שכזה בעולמינו? או שמא אנחנו בוחרים להמשיך ולחדש את האידיאלים של הגינות וסולידריות אנושית, שבאים לידי ביטוי במעשיו ודבריו של רנה קסין בשנת 1948?
זה היה ב-10 בחודש דצמבר 1948 כאשר האו"ם הצביע כמעט פה אחד בעד קבלת מסמך שחיבר וערך הפרופסור רנה קסין (פרופסור למשפטים, שופט ופעיל זכויות אדם צרפתי, 1887-1976) בתמיכתה הפעילה של גב' אלינור רוזוולט. גם קסין וגם גב' רוזוולט (אלמנתו של נשיא ארה"ב פופולארי) היו באותה עת תומכים נלהבים בהחלטה אחרת של האו"ם – ייסודה של מדינת ישראל, בה הם ראו תיקון עוול היסטורי. ואני תוהה איך היו מתייחסים למציאות של ישראל היום?
רנה קסין שזכה בפרס נובל לשלום בשנת 1968 על פעילותו למען זכויות האדם היה יהודי. יתר על כן הוא עמד בראש הארגון היהודי הצרפתי "כל ישראל חברים," פעל למען זכויותיהם והגנתם של יהודים מחוץ לצרפת – במיוחד ניצולי השואה – ואף ייסד עמותה להפצת מסר זכויות האדם מנקודת מבט יהודית – ה-CCJO.
בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם פירטה רשימה של שלושים זכויות בסיסיות להם זכאי כל אדם ללא הבדל. זה היה ביטוי גדול של אידיאליזם וגם תגובה לזוועות מלחמת העולם השנייה. בין יתר הזכויות מופיעה גם הזכות של פועלים לשכר הוגן והגנה מניצול, כמו גם הזכויות היותר מוכרות של הזכות לחיים, לחרות, לחופש התנועה, וכו'.
האירוניה בדמות של לבן
בפרשתנו יעקב הבורח מאחיו הכעוס והרצחני עשיו מתקבל בחמימות אצל אחיה של אמו רבקה, לבן. דודו מביע אידיאל של סולידריות משפחתית: "ויאמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה…ואמר לו לבן ליעקב הכי אחי אתה.." (בראשית, כ"ט, י"ד – ט"ו). השם לבן – השם שאותו איש בחר לעצמו לפי מסורת מדרשית – לכאורה מציין טוהר, מילולית הצבע לבן. אך בהקשר של סיפורנו יש אירוניה רבה בהתנהגותו של האיש.
לבן הוא רמאי, הוא מרמה את יעקב לאורך כל הסיפור, בכל הזדמנות, ומנצל אותו בעד בצע כסף. ה' מגן על יעקב ומלווה אותו כפי שהבטיח בבית אל בפתיחת הפרשה, אך בכל זאת נותן לו לסבול הרבה תחת מרותו של לבן. אחרי עשרים שנים של עבודה קשה, בהן הוא לא משלם לו כהוגן ומנצל אותו קשות, יעקב לבסוף מחליט לעזוב. יעקב עוזב בתמיכה של לאה ורחל, שאף הן אומרות, שסבלו מהערמומיות של אביהן. לקראת סוף הפרשה אנו עדים להימלטות של יעקב ומשפחתו ממקום מושבו של לבן בארם, בדרכם לעצמאות בארץ ישראל.
הכתוב משאיר אותנו בתחושה חזקה של אירוניה באשר לגורלו של יעקב תחת ידו של לבן – יש מעין צדק קשה (של "מידה כנגד מידה" לפי חז"ל) כי יעקב עצמו היה ערמומי בעבר וניצל את חולשות אחיו עשיו. אבל יש גם טעם מר מתחת לדברים כאן. מה שנראה על פניו כסולידריות משפחתית הפך להיות ניצול כלכלי ציני ויעקב מביע את התמרמרותו הקשה מהתנהגותו של דודו לבן. הוא רוצה את חירותו.
אלינור רוזוולט מחזיקה בידה את הנוסח הספרדי של ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. מקור: ויקיפדיה
ציניות שמתחילה בהתנהגות של לבן, וממשיכה אל ימינו בישראל
בגורל של האידיאליזם הגבוה, של אלו שחתמו על הכרזת האו"ם על זכויות האדם האוניברסאליות ושבהמשך יצרו את נציבות זכויות האדם של האו"ם, יש במובן מסוים, מקבילה בפרשת השבוע. זאת הייתה הכרזה של סולידריות אנושית חתומה ומוכרזת על ידי כולם עבור כולם. אבל חלק מאלה שחתמו אז והרבה מאלה שהוסיפו את חתימותיהם בהמשך – כולל מדינת ישראל – התנהגו ומתנהגים באופן ציני כמו שעשה לבן בפרשה. הם השתמשו בהכרזה הזאת לצרכים פוליטיים. ישנם לא מעט ארצות ומשטרים שהראו הכי הרבה צביעות, לצערנו, כולל הבעת לא מעט שנאה כלפי עם ישראל ומדינתו.
לכולנו יש מידה של ערמומיות כמו אצל לבן בפרשה – או לפחות כמו שמצויה בהתנהגותו של יעקב. אנו טוענים בצדקנו, שאנו בסדר, ומזכירים אידיאלים גבוהים, מביעים סולידריות עם אחרים שסובלים. אך למעשה אנחנו מתנהגים ופועלים לפי אינטרסים צרים אישיים ולאומיים. לפעמים הדיונים של נציבות האו"ם לזכויות האדם – זו שרנה קסין פעל רבות לייסד ושעמד בראשה – נראים כמו פארודיה שעושה צחוק מאותן כוונות טובות ראשוניות. מדינות, שמצב זכויות האדם בהן גרוע בהרבה מהמצב בישראל, משתמשות בפורום הזה, בכדי לנגח את ישראל, אך מונעות בדיקה רצינית של מצב זכויות האדם בתחומן.
שום דבר מכל זה אינו מצדיק את הפרות זכויות האדם המתמשכות זה חמישים שנה על ידי ישראל בשטחים בהם אנו שולטים על חייהם ואדמותיהם של הפלסטינים. וודאי זה לא מכשיר את המשך מפעל הנישול החד-צדדי של מתנחלים יהודים בגדה, בתמיכת הממשלה.
השאלה הבסיסית היא, האם אנו נכנעים לציניות הזאת ומשלימים עם מצב שכזה בעולם? או שמא אנחנו בוחרים להמשיך ולחדש את האידיאלים של הגינות וסולידריות אנושית שבאים לידי ביטוי במעשיו ודבריו של רנה קסין בשנת 1948?
נדמה לי שיש תשובה בסיפורו של יעקב שאנו קוראים השבוע. האם הוא מניח לחוויות הסבל והתהוללות אצל לבן להפוך אותו למר נפש המשלים עם שלטון הרוע, או אולי הוא מתמודד עם המוֹלֵךְ הפנימי ומחדש את התחייבותו לדרך קדושה יותר, אופטימי יותר. אני תוהה האם יעקב לבסוף הצליח, כי הרי הוא אמר לפרעה, שנים רבות אחר כך, שחייו היו "מרים וקצרים". בכל אופן יעקב משאיר לנו אתגר, קריאה לדרך אחרת. הדרך, בה בחר יעקב ובה הוא מתמודד והולך, מתאפיינת בשם החדש שהוא מקבל בפרשה הבאה. זוהי הדרך של ישר-אל, ההליכה התמימה והישרה עם האל, בעוז לתוך העתיד.
שבת שלום!
הרב יחיאל גריינימן
זה נורא קל להיות מוסרי כשאתה במיעוט כמו שהיינו בגולה ונאבקנו על זכויותינו שלנו. המבחן הוא כשאתה הרוב ובעמדת כוח. בזה נכשלנו לחלוטין. תודה ליחיאל על דבריו ויותר מכך בהוקרה על פעילותו.
תודה לך יהושע על תמיכתך!