בתמונה: תושב בלעין וההתנחלות מודיעין עלית, שנבנתה על אדמת הכפר (ארכיון שיחה מקומית: אורן זיו / אקטיבסטילס)
הטור של יריב מוהר התפרסם לראשונה באתר "שיחה מקומית"
תומכי חוק ההסדרה מציירים את המתנחלים שגזלו אדמות פרטיות כקורבנות ואת האפשרות לפנותם כפגיעה אנושה בזכויותיהם. את האנשים שמהם נגזלו האדמות, שממשיכים להידחק למובלעות צפופות, הם לא רואים ממטר.
הניסיונות האחרונים להציג את סיפור הסדרת המאחזים כהתעקשות על החוק היבש מול סיפור אנושי חוטאים לאמת. תומכי המאחזים טוענים שפיצוי לבעלים הפלסטינים הוא צעד פחות פוגעני לעומת עקירת אנשים שהתיישבו בתום לב על קרקע של אחרים. גם אם נניח תום לב, זה מפספס את התמונה הגדולה.
ישנם בשנים האחרונות קולות מתומכי חוק ההסדרה שמכירים בעוול לבעלי הקרקע הפלסטינים, וזו כבר התקדמות, הם רק טוענים שהסיפור האנושי הוא בצד של המתנחלים: הפגיעה בבעלי הקרקע תהיה מינימאלית אם הם יקבלו פיצוי הולם; זאת לעומת עקירת עשרות משפחות מבתיהן. כך כתב יאיר שלג כבר ב-2012, וכך התבטאו ח"כ שולי מועלם מהבית היהודי ויו"ר מטה עמונה אביחי בוארון, ודברים ברוח דומה עולים מדי פעם גם בעמוד הפייסבוק למען עמונה.
ברמה האנושית זה נשמע הגיוני, ובהחלט ייתכן שהיו גם מתנחלים שרכשו בתים בתום לב במאחזים ובוודאי שפינויים יהווה חוויה קשה מאוד עבורם; אין להקל בכך ראש. ועם זאת, זהו לא סיפור אנושי קורע לב מול התעקשות פורמליסטית ונוקדנית על החוק היבש.
התעקשת לגנוב גם באופן פרטי
יש כמה בעיות עם התיאור הזה, שלאחר שייחשפו יהיה אפשר לראות כי הפגיעה האנושית הקשה יותר – הרבה מעבר לפגם ליגליסטי – היא דווקא בצד הפלסטיני. ראשית כל, לפי נתונים רשמיים שהועברו לארגון "שלום עכשיו" מהמינהל האזרחי בשנת 2005 סמוך להוצאת דו"ח טליה ששון בנושא המאחזים, 80 מבין 99 המאחזים של אותם ימים יושבים באופן מלא או חלקי על אדמות פרטיות של פלסטינים.
לפי החוקר דרור אטקס, השתלטויות חקלאיות על אדמות של פלסטינים מגיעות לכ-30 אלף דונם. איש ארץ ישראל השלמה שהוא גם אדם הגון לא היה מתנחל באדמה פרטית של אחרים. כך לא נראה מאבק לאומי שעשה טעויות, כך נראה גזל ונישול שיטתי. כך שגם אם התושבים הפשוטים במאחזים לא תמיד היו מודעים לדברים, הרי שארגוני המתנחלים והמדינה בהחלט פעלו במודעות מלאה.
יתרה מכך, תנועת ההתנחלות יכולה הייתה – לו רצתה בכך – לכל הפחות להיצמד לבנייה על אדמות מדינה שזמינות לה בשפע, ולא על אדמות פרטיות של פלסטינים. כמובן שגם ההכרזות הישראליות על אדמות מדינה הן עיוות גדול ועוול, שכן מנגנון ההכרזה כלל שינוי דרסטי בפרשנות לחוק הקרקעות העות'מני, וכך נישל אדמות שנחשבו בעבר לפרטיות. עיוות נוסף הוא שכמעט כל אדמות המדינה בשטחים הכבושים מוקצות לאינטרסים ישראלים ולא לפלסטינים.
אבל לצורך העניין נניח לסוגיות הללו לרגע בצד. כפי שמלמדת מפה שתיעד ארגון"בצלם" על בסיס נתוני המינהל האזרחי, אדמות מדינה נמצאות בשפע בכל חלקי הגדה. הן נרחבות בהרבה מהשטח הבנוי של ההתנחלויות, ומאפשרות לקדם את האג'נדה של בנייה יהודית נרחבת ו"חיזוק אחיזתנו ביו"ש". אלא שאותם גורמים מקרב המתנחלים לא מסתפקים בגזל ממוסד זה ונרחב זה, ומתעקשים לבנות על האדמות הפרטיות שעוד נותרו לפלסטינים.
התוצאה של גזל האדמות בגדה: מחסור חמור בקרקע בכלל ובקרקע לפיתוח בפרט
יש עוד בעיות בתיאור שמציג את המתנחלים כקורבנות הראשיים. הפלסטינים נסמכים על חקלאות למחייתם הרבה יותר מאשר ישראלים, וגם בתחום של פיתוח תעשייתי הם תקועים לא מעט בשל מדיניות המקרקעין של הממשל הצבאי הישראלי בגדה המערבית. לפי הבנק העולמי, עם הקמת העיר רוואבי כמעט ומוצו השטחים לצורך פיתוח עתידי באזוריי איי ובי, הצפופים פי כמה וכמה משטח סי, והמפוצלים ל-220 מובלעות מקוטעות. לפיכך יש חשיבות אדירה לכל שטח שיש לפלסטינים באזור סי.
אלא שכאמור, מתנחלים השתלטו, הן בבניית מאחזים והן באמצעות תפיסות לא חוקיות של שטחים חקלאיים, על שטחים נרחבים בבעלות פלסטינית בשטח סי. גם באדמות בשטח סי שעדיין בבעלותם, לרוב אסור לפלסטינים לבנות, משום שמערכת התכנון הצבאית החלה עליהם לא מגדירה תוכניות מתאר סבירות ולא מאפשרת כמעט אישורי בנייה.
התוצאה היא מחסור חמור בקרקע בכלל ובקרקע לפיתוח בפרט. ההצעה שפלסטינים יוכלו לקבל קרקע חלופית כפיצוי גם היא בעייתית ביותר: כאמור, ישראל הגדירה אדמות פרטיות רבות שהיו בידי פלסטינים תחת השלטון הירדני כאדמות מדינה – באמצעות פרשנות מעוותת ולא מקובלת לחוק העות'מני – וכך הגדילה באופן ניכר את השטחים המוגדרים כ"אדמות מדינה". לכן רוב הסיכויים כי קרקע חלופית שתינתן לבעלי הקרקע הפלסטינים שייכת לפלסטינים אחרים, ולכן בעלי הקרקע יסרבו לקבלה כפיצויי או שהם עשויים להכנס לסכסוך קרקעות בעייתי מול אחיהם.
גזל בטחוני
בנוסף, יש להזכיר שהמאחזים לא מונעים שימוש רק בקרקע עליה הם יושבים, אלא גם על רצועה נרחבת סביבם המוגדרת כ"שטח ביטחוני מיוחד" (שב"ם), שאליו אסורה הכניסה לפלסטינים ללא תיאום ואישור של הצבא גם אם זו אדמתם הפרטית. בפועל, פעמים רבות אישורי הכניסה לא מספיקים ולא מאפשרים טיפול חקלאי נאות במטעים ובשדות בתוך השב"מים, וכך נפגעים חקלאים רבים, למשל בתחום של מטעי הזיתים.
כך מתבררת המגמה של גזל שיטתי של אדמות פלסטינים בשטח סי ומניעת פיתוח ברוב האדמות שעוד נותרו להם. המגמה היא לדחוק את הפלסטינים לאותן 220 מובלעות קטנות של שטחיי איי ובי. משום שכאמור אין פונציאל פיתוח מספיק במובלעות הללו, הדבר מרמז על עתיד של פגיעה חמורה במרקם החיים הפלסטיני באמצעים של תכנון ומדיניות מקרקעין מנשלת ודוחקת. כל מאחז על קרקע פלסטינית הוא עוד חולייה בתוך המכלול הזה, ולא ניתן להתייחס אליו במבודד.
כששמים על המאזניים את הדברים התמונה מתבהרת: מצד אחד עקירה טראומתית אך חד פעמית של מתנחלים מהמאחזים, תוך צפי שיקבלו פיצוי קרקעי ומענה התיישבותי חלופי הגון (בפרט במקרה בו באמת היה תום לב מצד התושבים הפשוטים); מצד שני חקלאים פלסטינים שהולכים ונדחקים לעתיד קבוע של חיים ב-220 מובלעות צפופות שאינן בנות קיימא; ושמטה לחמם נפגע. הסיפור האנושי, ולא רק החוק היבש, עומד פה לצד הפלסטינים.
על כך אמר הנביא ישעיהו: ה֗וֹי מַגִּיעֵ֥י בַ֙יִת֙ בְּבַ֔יִת שָׂדֶ֥ה בְשָׂדֶ֖ה יַקְרִ֑יבוּ עַ֚ד אֶ֣פֶס מָק֔וֹם וְהֽוּשַׁבְתֶּ֥ם לְבַדְּכֶ֖ם בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ (ישעיהו ה, ח) – כלומר זו אזהרה לחזקים שלא יבנו את בתיהם כך שלחלשים לא יוותר מקום.
יריב מוהר הוא מנהל מחלקת תקשורת בעמותת "רבנים למען זכויות האדם" הנאבקת למען זכויות הפלסטינים בתחומי קרקע וגישה לאדמות חקלאיות.
