מקור התמונה: פוסטר הסרט "ויסקונסין" של יונתן בן אפרת וישי גולן.
בימים שתוכנית ויסקונסין פעלה נהגנו לחזור שוב ושוב על האמרה שעושים ניסוי על בני אדם. הרב עדית לב חושבת שרק עכשיו שבע שנים אחרי שהתוכנית נסגרה היא יכולה להתחיל להבין את המשמעות שלה. זאת בעקבות טלפון שקיבלה במרכז זכויות שלנו בחדרה ודברים שהחלו להעלות על פני השטח
טלפון פותח זיכרון של מאבק
הטלפון צלצל במרכז הזכויות ועניתי, מהצד השני היה גבר שבקול מהסס הציג את עצמו. זיהיתי את השם מיד. זה היה אחד המקרים הראשונים שהגיע למרכז הזכויות לפני 11 שנה, כשרק התחלנו לעבודה ועקבנו אחר היישם של תוכנית ויסקונסין. ועדת הערר שלו הייתה הוועדה הראשונה שהתלוותי אליה. ליווינו אותו בשנה שבה הוא השתתף בתוכנית. אחרי שנה שבה הוא התקשה מאוד להתמודד עם התוכנית, הוא עזב, ובמשך שנה התקיים מתרומות שקיבל מבית הכנסת שבו הוא מתפלל. אחרי שנה קבוצת הגיל שלו הוצאה מהתוכנית ועודדנו אותו לחזור ללשכת התעסוקה ולקבל את המגיע לו.
שמחתי לשמוע את קולו. יונתן (שם בדוי): זאת עדית? השם יברך אותך. אני כל כך שמח לשמוע אותך. את באמת זוכרת אותי? אני צריך את עזרתך.
ובאותו יום הוא בא למשרד. הוא כבר בן 65. החיים לא קלים לו. הוא חולה במחלות שונות ומתקיים מקצבת הבטחת הכנסה. אין לו כוח לנסות שוב לבקש קצבת נכות. בגלל הקשיים הבריאותיים שלו הוא לא הצליח לשוב לשוק התעסוקה. עכשיו שירות התעסוקה שולח אותו לעבודות שהוא אינו מסוגל לבצע, והוא ביקש הפנייה לועדה רפואית. יונתן מדבר על החששות מאובדן הקצבה, הוא חוזר שוב ושוב בדבריו לתוכנית ויסקונסין, לא מצליח להשתחרר מהקשיים הגדולים מאוד שחווה אז, ואומר לי: "שוב שולחים אותי לדברים שאני פשוט לא יכול." וכשאנחנו מדברים על הוועדה הוא תוהה האם יתנו לו לדבר, כי אז בויסקונסין לא נתנו לו לדבר. אנחנו מכינים את המסמכים הרפואיים, מכינים מכתב לוועדה הרפואית, ומתאמנים על מה לומר.
לא למדנו דבר מתוכנית ויסקונסין
ושוב ושוב עולים החששות מתקופת ויסקונסין והם חיים כאילו רק אתמול הוא היה שם. ויונתן חוזר ואומר: "אני לא אוכל שוב להתמודד אם לא ישלמו לי את הקצבה, מצבי גרוע הרבה יותר משהיה אז."
באותו זמן יושבת פעילה שלנו עם הרב סיגל אשר (ומקבלת סיוע שהיא צריכה). היא שומעת את יונתן ופונה אליו – גם אתה היית בויסקונסין? והם מתחילים לדבר, והנה הם היו יחד באותו קורס לשימושי מחשב, ושניהם מסכמים ואומרים – "אבל לא למדנו שם כלום". ושניהם מדברים על הצלקות שהם סוחבים מאז והקשיים שההשתתפות בתוכנית ויסקונסין הוסיפה לחייהם.
ושוב אני מבטיחה ליונתן שנסייע ונעזור ככל יכולתנו במאבק, ואני יודעת שלעזרה שלנו יש משמעות רבה – ועדיין המעמסה על כתפיו יכולה להיות כבדה מדיי עבורו.
כמה ימים חלפו, יונתן התקשר, הוא היה בוועדה הרפואית, לא ממש נתנו לו לדבר, ממש כמו בתקופת ויסקונסין. עכשיו נחכה לתשובות.
מסיבות שאינני יודעת בשבועות האחרונים חוזרים למרכז הזכויות פונים רבים שהיו בתוכנית ויסקונסין וכעת באים עם קשיי התמודדות אל מול לשכות התעסוקה. אני עדיין לא יודעת למה זה קורה עכשיו, אבל הטראומה הניכרת על כל אחד ואחד גורמת לי לעצב רב על כך שהמדינה שלנו בחרה לערוך ניסוי על בני אדם, הכנסת הבינה שזו היתה טעות וסגרה אותו (וטוב שכך), אך האנשים שהיו בתוכנית הזו עדיין סוחבים צלקות וקשיים שאף אחד לא מסייע להם בהם.
שבע שנים אחרי ואין לי ספק שבתוכנית הזו שכחה מדינת ישראל שכל בני האנוש נבראו בצלם אלוהים, וראוי שכל תוכנית ממשלתית תזכור זאת כעיקרון בסיסי ביחס לכל אזרחי ותושבי מדינת ישראל.
הרב עדית לב
