פרשת השבוע "נֹחַ": שפה אחת, אוטופיה ואתגר ›

מגדל בבל. ציור של ברויגל. cc: ויקיפדיה

בדבר תורה לפרשת השבוע "נֹחַ" הרבה דליה מרקס קוראת מחדש את סיפור מגדל בבל. מדוע סלד אלוהים מהרעיון של שפה אחת? מהו הפירוש הפוליטי שעשה הפילוסוף ישעיהו ליבוביץ? ואיך הרמב"ם חיבר זאת להטיית שכם משותפת לשלוש הדתות, כאמצעי חברתי לתקן את העול?

בין סיפורי בריאת העולם והאנושות, ובין הסיפורים על אברהם אבינו והיווצרות עם ישראל – אנו מוצאים את סיפור מגדל בבל. סיפור מגדל בבל הוא מעין תחנת גבול בין האתוסים האוניברסאליים של בראשית ובין הסיפור הפרטי שלנו כעם. הוא תחוב בין שתי רשימות יוחסין (גניאולוגיות) – לפניו רשימה של צאצאי נֹחַ המסתיימת בתיאור כל צאצאי שם (בראשית י, כא-לא), ואחריו רשימה הממשיכה בצאצאי שם המסוימים שמהם נולד אברהם. סיפור מגדל בבל הוא מעין אתנחתא בין האוניברסאלי ובין הפרטיקולארי בתורה, והוא פורץ ומתערב בתוך סיפור תולדותיו של שם, בנו של נֹחַ (מעניין לראות שמילים מן השורש של שמו של שם מנחות את הסיפור: "וַיֵּשְׁבוּ שָׁם", "עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם", "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם", "וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם", "כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ").

למעשה, אפשר לראות בסיפור מגדל בבל מעין הערת שוליים על הפסוק שנאמר בדיוק לפניו. בפסוק זה כבר סופר על היפרדותם של העמים: "אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם בְּגוֹיֵהֶם וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל" (י, לב). ואולי הסיפור הוא פירוט של ההיפרדות הזו, תיאור שלה.

"שפה אחת": תמימות יהירה ויהירות תמימה

סיפור מגדל בבל מסביר כיצד הפך העולם ממקום שיש בו "שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים", שבו כל בני-האדם מבינים אלה את אלה, למקום שיש בו עמים רבים ושפות רבות. הדור הזה נקרא דור הפְּלַגָּה, אבל אולי יש לקרוא לו דור הַפְלָגָה, הדור שהפליג ממקום אחד בטוח אל אינסוף מקומות חדשים, חזיתות לא מוכרות, מפחידות אבל מרגשות.

מיזם הבנייה היומרני של מגדל בבל, "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם", נתפש בעיני רבים כביטוי של יוהרה. אולם למעשה הוא נבע בעצם מרצון מאד אנושי, ואפילו נוגע ללב. "וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם" אמרו אנשי בבל, ומי יוכל לגנות את הרצון לעשות מעשה, להותיר חותם ביקום, ובעיקר כשהותרת החותם הזו אינה בהכרח ביטוי של מגלומניה – בני הדור ביקשו להישאר ביחד. הם ביקשו לשמור על אחדותם, "פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ". הבה נבנה לנו מגדל, הסכימו ביניהם בני העיר, שיראו אותו מכל פינה בעולם, וכשנראה אותו, נדע שאנחנו ביחד.

הרצון האנושי היהיר בתמימותו והתמים ביהירותו הזה לא זכה לתמיכה אלוהית. האל קרא: "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ". כשהשפה המשותפת אבדה, אבדה התקווה והאמונה שאפשר להישאר ביחד. כולם. תמיד. ומעתה, איש לארצו, אישה לביתה.

הסכנה שב"שפה אחת"

"וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" (פס' ו), אומר אלוהים. האם באמת חשש אלוהים מכוחם של בני-האדם המאוחדים? אולי אבל אין הכרח לפרש את הדברים כאילו אלוהים מאוים מבניית העיר והמגדל אלא ביטוי סלידה מן העולם המונוליטי שביקשו בני-האדם לבנות. אלוהים חפץ בריבוי לא באחידות, בגיוון ולא בחד-ממדיות. על-כן, לא היה יכול להסכים לפרויקט בבל. דומה שלא זעם אלוהי פעל כאן אלא הייתה זו פעולה הורית חינוכית.

אברהם, למשל, לא היה יכול לצמוח אלא על קרקע של ריבוי אנפין. כיצד הייתה ניצתת בו האמונה באל הייחוד אילו לא היה בו הכוח לחלוק, לשנות, למחות? האחדות היא הבטחה מתוקה אבל מסוכנת.
ישעיהו ליבוביץ ראה ב"שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" את הסכנות האיומות האורבות לחברה האנושית, שאותן הוא חזה מבשרו במאה העשרים. "שפה אחת", לדידו, משמעה: "טוטאליטאריות, מונוליטיות וקונפורמיזם […] חזון האנושות האחידה והמאוחרת הריהו חזון בלהות […] בעולם שאין בו מקום למאבקים ערכיים, אין בו גם טעם לחיים". הוא מצטט את ההיסטוריון האנגלי, לורד אקטון, שאמר: "כל שלטון משחית את האדם, ושלטון מוחלט מהווה ערובה להשחתה מוחלטת". אולם האם בהכרח עלינו להבין את תקוות אנשי בבל כרצון ליצור "שלטון מוחלט", חברה אחידה וחסרת גיוון? האם זו הקריאה הבלעדית של התקווה האנושית שב"שפה אחת"?

מימין: אליעזר לודוויג זמנהוף. משמאל: אליעזר בן יהודה. cc: ויקיפדיה

התקווה שב"שפה אחת"

בעולם המפולג, המדמם והכואב, היו שכמהו והשתוקקו ל"שפה אחת" כדי להרבות טוב. לא לשם קונפורמיות וטוטאליטריות, אלא אדרבה, כדי להקל על בני האדם את התקשורת ביניהם ולהביא לשלום בעולם. איזו אמונה מלאת תקווה – אם יבינו בני-האדם אלה את אלה, לא יהיה עוד מקום למלחמות ולאיבה!

אליעזר לודוויג זמנהוף (1917-1859), רופא עיניים יהודי מפולין, שהיה גם בלשן חובב, יצר שפה מלאכותית שביטאה תקווה זו. לא מפתיע לגלות שהוא גם קרא לשפה זו "אספרנטו" (כלומר, תקווה). הוא קיווה שהאספרנטו תהיה "שפה אחת" לכל באי עולם. וליתר דיוק, השפה השנייה של כל איש ואישה לצד שפת אמם.

כדרכן של גישות אופטימיות, כמו זו של אנשי בבל בשעתו, הייתה באמונתו של זמנהוף מידה של תמימות מבורכת. האספרנטו היא כיום השפה המדוברת ביותר מבין השפות המתוכננות. אולם חלומו של זמנהוף לא התגשם, והאספרנטו לא הפכה לשפה בינלאומית (ולמותר לציין, שהיא לא הביא לשלום עולמי).

באותן שנים ממש שבהן עמל זמנהוף על יצירת האספרנטו, יהודי אחר ממזרח אירופה, שגם הוא נקרא אליעזר, ביקש אף הוא ליצור "שפה אחת". שפה זו לא כוונה לאזרחי העולם כולו אלא ליהודי העולם הדוברים אינספור לשונות. שמו היה אליעזר בן יהודה (1922-1858), והלשון שביקש לחדש הייתה השפה העברית. ליתר דיוק הוא ביקש להפוך את השפה היהודית הקדומה לשפת דיבור חיה ולעדכן אותה שתתאים לחיים המודרניים וכדי לאפשר תקשורת של יהודים מתפוצות שונות ביישוב המתהווה בארץ ישראל.

בעוד שהצלחתו של אליעזר זמנהוף ביצירת שפה אנושית כללית הייתה צנועה בלבד, הצלחתו של אליעזר בן יהודה ושותפיו בחידושה של שפה יהודית כללית הייתה מסחררת. עד היום תחיית השפה העברית נחשבת תופעה יוצאת דופן בתחום השפות הלאומיות. אולי הדבר יכול ללמדנו שיעור על צְלֵחוּתן של ציפיות ריאליות מול זו של ציפיות אוטופיות…

אליעזר בן יהודה היה שותף בהקמת אגודת "שפה ברורה" (1889), שמטרתה הייתה החייאת העברית והנחלתה. החברה שכרה נשים דוברות עברית במטרה שתלמדנה את הנשים והבנות היהודיות דיבור, קריאה וכתיבה בעברית. עד מהרה הוקם מתוך האגודה "ועד הלשון העברית", שלקח על עצמו חידוש מונחים ומילים. סמוך לקום המדינה צמחה ממנו האקדמיה ללשון העברית. וכיום, על אף תלונות של רבים על השפה הקלוקלת של הצעירים, זכינו שהעברית תהיה שפה ברורה ובת קיימא.

מ"שפה אחת" ל"שפה ברורה"

הביטוי "שפה ברורה" לקוח מנבואתו של הנביא צפניה: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (ג, ט). אולי צפניה מתכתב כאן עם "שפה אחת" שבסיפור מגדל בבל, כשהוא מייחל לעידן של שיתוף של בני-האדם כולם לעבודת האל והתגייסות משותפת לעשות הטוב.

הרמב"ם הבין את הנבואה הזו כתקווה משיחית, שכל העמים יטו שכם בבקשת האל, עַם כדרכו, אומה כלשונה. הוא קרא בדברי הנביא ייחול לאחדות שאינה מוחקת הבדלים, לאחדות שבריבוי. בעבור הרמב"ם, "שפה ברורה" הנה התקווה האנושית המשותפת לתיקון עולם:

הרבה דליה מרקס

"אבל מחשבות בורא עולם – אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו, אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: 'כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד' (צפניה ג, ט)" (הלכות מלחמה ומלכים יא, יא).

אין בדברי הרמב"ם קריאה לגיור המוני ואף לא לאחדות דעות אלא הטיית שכם משותפת לצורך תיקון העולם. ואם יפים היו דברי הרמב"ם לימיו, יפים הם לא פחות אף לימינו.

שבת שלום,

הרבה דליה מרקס

• עוד מדברי התורה של רבנים למען זכויות האדם

• האזינו לתכנית הרדיו "רוח חדשה" עם הרב קובי וייס וציונה מידלש המשוחחים על פרשת השבוע