בתמונה: קין רוצח את הבל, ציור מעשה ידי ברטולומאו מנפרדי, שנת 1600 לערך. מוצג במוזיאון לתולדות האמנות בווינה. Bartolomeo Manfredi [Public domain], via Wikimedia Commons
בדבר התורה לפרשת השבוע "בראשית", הרב ג'רמי מילגרום רואה ברצח קין את ראשית שפיכות הדמים. הרצח הראשון נופל על יום הזיכרון לטבח בכפר קאסם, לפני כשישים שנה. הרב מילגרום מזכיר כי יש לנו חובה בתור פעילי זכויות האדם מאז ועד לימינו, ללכת להשתתף באירועים ליום השנה לטבח בכפר קאסם. ובתוך כך, נחבר מחדש את המשפחה ואת העם.
היכן ואיפה מתחילה השנה העברית עבור קריאת התנ"ך הליטורגית?
השבוע ובתחילת ספר בראשית: "בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ…" [1:1] ואחריו שני סיפורי בריאה, אדם וחוה בגן עדן וכו'. אין כאן אזכור של העם היהודי. כי אברהם מופיע אחד עשרה פרקים מאוחר יותר, כך שהסיפור המקראי הוא עדיין אוניברסאלי, על כל אחד מאיתנו. וכטקסט יסוד למתן דין וחשבון לאלוהים ישנן שאלות קשות לשאול את האדם: [אדם] "אַיֶּכָּה?" (בראשית פרק ג) [קין] "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?" (בראשית, פרק 4).
זוהי הנחה הזאת של אחווה בתוך המשפחה האנושית שיוצרת בסיס לאחריות אוניברסאלית לחיי אדם. זיכרון הילדות שלנו, הוא שאנו מבלים עם אחינו באותו קן, באופן טבעי יישאר איתנו לאורך כל חיינו. אבל המשמעות הרחבה יותר של מיתוס הבריאה המקראי היא בקביעה, שלמרות כל ההבדלים כולנו אחים וכי השתמטות האח מאחריות – "הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?" – זוהי תשובה שאינה מתקבלת אף פעם.
עשרת הקריאות ליטורגיות של ספר בראשית הם "רק" סיפורי משפחה –של אדם וחוה, של נח, של אברהם שרה והגר, של יצחק ורבקה, של יעקב לאה ורחל, בלהה וזילפה. אבל המשפחות הללו תגדלו לאומות ומה שהחל כאלימות במשפחה, בקרוב יהיה בהיקף של שפיכות דמים סיטונאית.
מהרצח הראשון בהיסטוריה עד יום השנה ה-60 לטבח בכפר קאסם
ספר בראשית מציע לנו שלושה סיפורים כאלה. סיפור המבול, שהיא אלימות אלוהית (נושא שדורש טיפול מעמיק יותר ממה שאפשרי כאן), הבא אחריו בפרק 14 הוא מלחמות בינלאומיות ולפיכך אנונימיות. אבל האחרון בפרק 34 הוא שוב סיפור משפחתי ולכן הרבה יותר רגשי. אני מביא את סיפור העצוב הזה של האלימות מפני שבשבת הקרובה שחלה ב-29 באוקטובר, אנו לא רק נקרא על הרצח הראשון בהיסטוריה, אלא נציין גם את יום השנה ה-60 לטבח בכפר קאסם.
מה שמאפיין את הפרות זכויות האדם, הוא שכולם כרוכים בדרגות שונות של העלמה או מחיקה, הכנעה של אחרים והשפלתם כל הדרך, עד לקצה של רצח עם. כשבכפר קאסם מבכים את 49 האחים והאחיות שנהרגו באותו יום, הם עושים מאמץ מודע כדי לשחזר את פניהם לציבור הישראלי. השלטון לעומת זאת עשה אז כל מאמץ להסתיר את הטבח. ו-60 שנה מאוחר יותר עדיין מנסים להציל את כבודם על ידי סירוב לחשוף מי בצמרת עמד מאחוריו.
בתור מי שהיה שם ברוב ימי הזיכרון השנתיים בעשורים אחרונים, אני יכול להעיד כי הצטרפות לאנשי כפר קאסם ביום זה, עבורי הופך לחוויה מרגשת ובלתי נשכחת. זוהי הדרך הכי משמעותית לבטא שלום של שבת ועבור אלה ששמירת השבת שלהם מונעת מהם נסיעה בשבת, אירוח פלסטיני אגדי מוצע בחפץ לב.
שבת שלום,
הרב ג'רמי מילגרום
תודה לג׳רמי על דבריו המרגשים. למרבה הצער השלטון בישראל מתעלם מהמחויבות האוניברסלית.ומסתגר בגטו של לאומנות ואמונה פונדמנטליסטית שמשמעות עם נבחר היא רק זכויות אנוכיות ולא של חובות של תיקון עולם אוניברסלית של כל הנברא בצלם.
נ.ב. בקיץ56׳ הייתי בחו׳׳ל חזרתי עם תום מלחמת קדש לבית הורי בירקונה לא רחוק מכפר -קאסם. והורי סיפרו שקרה איזה דבר נורא . הובאו לבילינסון המון פצועים והרוגים .אבל לא ידעו מעבר לזה. רק בזכותם של צדיקים כמו אורי אבנרי, לטיף דורי ממפ׳׳ם,הרב המנוח אבידור הכהן וחברים נוספים שאיימו כי יפרסמו את הענין למרות איסור הפירסום אם לא תפרסם הממשלה והאחראים יועמדו לדין. חלקם אמנם הועמדו לדין ונענשו, רובם ענשים מגוחכים, אך נחונו במהרה והמפקד הישיר במקום גבריאל דהאן זכה למשרה נאה. במשפטם הוגדרה הפקודה להריגת כל הנמצא בחוץ אף אם בא מחוץ לכפר כפי שארע שם , לא רק כבלתי חוקית אלא ש כ׳׳כ ברור שאינה חוקית ש,,דגל שחור מתנוסס עליה׳׳ ושחובה לא לציית לה. למרבה הצער הלקח לא נלמד ולה לא היה המקרה האחרון.