בתמונה: מנכ"ל בצלם חגי אל-עד בנאום שנשא במועצת הביטחון של האומותה המאוחדות. מקור: צילום מסך יוטיוב
הרב פרופ' יהוידע עמיר מחבר בין הופעות שני נציגי אירגוני זכויות האדם לנביאי המקרא, יונה, אליהו הנביא וירמיהו. בשביל עמיר יש לסוגיה עוד היבט חיוני, העולה מהמסורת היהודית, שהמגדיר בעינינו את מצווֹת חיינו. היבט זה לא רק מוסיף טעם למִצווה; הוא גם מחייב את מילויה באורח מלא יותר, מורכב יותר.
"דיברתי באו"ם נגד הכיבוש כי אני משתדל להיות בן אדם. ובני אדם, כאשר הם נושאים באחריות לעוול נגד בני אדם אחרים, מוטלת עליהם חובה מוסרית לפעול. דיברתי באו"ם נגד הכיבוש כי אני ישראלי … אכפת לי מגורל המקום הזה … [ו]הכיבוש הוא אסון. דיברתי באו"ם נגד הכיבוש כי … אחרי כל כך הרבה שנות עבודה, הגענו [למסקנה ש] המציאות לא תשתנה אם העולם לא יתערב. אני חושד שגם הממשלה היהירה שלנו יודעת את זה, ולכן היא עסוקה כל כך בהפחדות נגד התערבות כזו ונגדנו" (חגי אלעד, "הארץ", 16.10.2016).
בדברים נכוחים אלה ביקש מנכ"ל "בצלם" להסביר את התייצבותו, והתייצבות "ידידי שלום עכשיו" בפני מועצת הביטחון, ולהדוף את המתקפה של הממסד הפוליטי הישראלי נגד צעד זה. הוא מדבר כמי שמבקש להיות אדם, אדם שנברא בצלם; הוא מדבר כפטריוט ישראלי החרד לגורל מדינתו. הוא מדבר כמי שהמעשה הציבורי לימד אותו לקחים מעשיים חיוניים. נימוקים אלה, כולם, ראויים עד מאוד. קריאות ההכפשה נגד ההופעה באו"ם ונגד הארגונים (ה'הזויים' וה'קיקיוניים') מבקשות לפסול מסלול בסיסי ורווח עבור ארגוני זכויות אדם בכל העולם – פנייה לגופים בינלאומיים ולקהילה הבינלאומית. לכן פסילה כזו ראויה לגינוי מצד כל מי שזכויות אדם, דמוקרטיה וערכי שלום וצדק נגד עיניו. אנו, ברבנים למען זכויות אדם, התייצבנו במלוא כוחנו לימין המותקפים. אבל בשבילנו יש לסוגיה עוד היבט חיוני, זה העולה מהמסורת היהודית, זה המגדיר בעינינו את מצווֹת חיינו. היבט זה לא רק מוסיף טעם למִצווה; הוא גם מחייב את מילויה באורח מלא יותר, מורכב יותר.
צפו: מנכ"ל בצלם חגי אל-עד בנאום שנשא במועצת הביטחון של האומותה המאוחדות
יונה המסרב להינבא על נינוה
ביום הכיפורים קראנו על יונה המסרב להינבא על נינוה, בירת העולם התרבותי הסובב, ולקרוא לתושביה לשוב מדרכם הרעה. ספר יונה אינו מלמד במישרין מדוע ברח יונה משליחותו ומן האל המצווה עליו. רק בדיעבד, אחרי שאנשי נינוה שבו מן החמס שהיה בידיהם, אנו למדים משהו ממה שעבר על רוחו. המדרש (מכילתא דר"י, פרשת בא) מציע פירוש מעניין. האל שלח לישראל וליהודה עשרות נביאים, שהוכיחו, הזהירו, ניבאו על החורבן הצפוי. דבר לא עזר. האוזניים היו אטומות משמעו. יונה חשש ששם, ב"ניו יורק" של ימיו, יישמעו דבריו ויפעלו את פעולתם. אם כך יקרה, אם חמשת מלות הנבואה שלו ישנו את המציאות, יוצג קלונם של ישראל ברבים. הוא העדיף שלא ייעשה צדק, שלא ימוגר העוול, ובלבד שלא ייגרם נזק לתדמיתו של עם ישראל בעולם. הוא "תבע את כבוד הבן", ישראל, ולו על חשבון "כבוד האב", על חשבון התקווה לתקן עולם במלכות שדי. המדרש מבין היטב את עומק החשש, מעלה על נס את הדאגה ל"כבוד הבן", אבל יודע שלא זו דרכה של שליחות נבואית. לאחר סיום האפיזודה של ספר יונה, דינו של נביא זה להיעלם. כל שייזכר ממנו הוא שלא השכיל ללמוד מה תובעת ממנו המצווה.
אליהו, הנביא הקנאי, שאינו מהסס לקטרג על ישראל
אל מולו מציג אותו מדרש את דמותו של אליהו, הנביא הקנאי, שאינו מהסס לקטרג על ישראל. הוא "תובע את כבוד האב", מציג בקול גדול את עוולות ישראל ואת הליכתם אחרי אלילות הבעל. הוא נואש מללמד אותם, מלקרוא להם לשוב מדרכם הרעה. רק מבחוץ, מכוחו האוניברסאלי של האל, יבוא התיקון. המדרש יודע גם יודע שאליהו צודק. הוא יודע היטב שלא הועילו שנים על שנים של קריאה נואשת לעם להתעורר מהאשליות שהנחיל להם שלטון מעוות ומושחת; שסופה של ההשחתה חורבן והרס, שיש לנסות ולמנוע בכל דרך. אבל המדרש תובע מהנביא לא רק להיות צודק, לא רק "לתבוע את כבוד האב", אלא למצוא את הנתיב הקשה והמורכב שיאפשר לו לאחוז בכל עוז בתביעה לצדק ואמת, ובה בעת יאפשר לו לחוש בסבל עמו שלו, יגן עליו מפני המתקיפים אותו.
ירמיהו, נביא החורבן הקשה ונחרץ, שהיה גם נביא הנחמה
את השילוב המורכב הזה מוצא המדרש בדמותו של ירמיהו, נביא החורבן הקשה ונחרץ, שידע גם להיות נביא נחמה. הנביא שכמעט הוצא להורג בידי העם הנזעם משום שהטיח את אמתו בפניהם, אבל ידע גם ברגעי החורבן לומר שעוד ישמע בהרים החרבים "קול ששון וקול שמחה". כשורה של נביאים לפניו ולאחריו – ממשה רבינו ועד אחרון נביאי ישראל – לא נרתע מתוכחה קשה ולא חדל מלאמץ ידיים כושלות ולהפיח תקווה לבניין מחודש.
זו המצווה העומדת בפנינו. זו הדרך שבה אנו נקראים ללכת. אל לנו להסס לומר בקול גדול שהדרך שבה מוליכים אותנו לא רק מסוכנת, רעה וממיטת חורבן, היא מפירה את זכויותיו של העם האחר החי בארצנו, ומעוותת את דמות עמנו שלנו. ובה במידה, עלינו לומר שהרבה ממה שנאמר על ישראל בעולם, הוא שקרי, צבוע, חד צדדי; מוזן לעתים על ידי אנטישמיות גלויה ופעמים אחרות על ידי אובדן אמות מידה מסוכן לא פחות. רק מי שידע להתייצב בכל מאודו לימין תשתיות הקיום היהודי והישראלי, יוכל להיות 'מוכיח בשער' – גם בשערי הפורומים הבינלאומיים ובטרקליני המהלכים המעצבים את דעת הקהל העולם – ולעשות זאת מתוך אחריות ואהבה. רק מי שתדע להוקיע את העוולות והעיוותים הנעשים יום-יום על ידינו תוכל לקוות לעמוד לנוכח גלי הדה-לגיטימציה והשנאה ולקדש שם שמים ושם ישראל ברבים.
המסורת היהודית יכולה לעצב סדר עולמי חברתי וכלכלי
המסורת היהודית מביעה תקווה ואמונה שיום יבוא והאנושות תתאחד ל"אגודה אחת" שתעשה את רצון האל "בלבב שלם". בתרגום ללשון ימינו זו תקווה למשפחת עמים המעצבת יחדיו סדר עולמי חברתי-כלכלי ופוליטי-מוסרי ראוי וצודק, המשכינה שלום בין עמים ותרבויות, המחנכת דורות חדשים לקוות ולהאמין. אנו רחוקים ממציאות זו. שיח זכויות האדם התקדם רבות בדורות האחרונים, אולם עדיין הוא חלקי, מהוסס, קטוע. רעיון הדין הבינלאומי כבר שורר ומשפיע, אולם יישומו רופף, צבוע, מושפע לא אחת מאינטרסים והטיות.
האו"ם אינו 'פארסה מוסרית' כדברי ההבל של ראש ממשלתנו, לפחות לא יותר מהמדינות והחברות המרכיבות אותו, ואנחנו ביניהן; אולם הוא ומוסדותיו רחוקים מלעצב מרחב לדיון מוסרי נטול פניות. זה הפורום הבכיר שבו נדונות, בין היתר, סוגיות הסכסוך הישראלי-ערבי והכיבוש הישראלי.
שם התייצבו באומץ ובכנות נציגי שניים מארגוני זכויות האדם והשלום החשובים בישראל. צריך לברך אותם על כך. צריך להגן על זכותם וחובתם לעשות זאת. צריך לשאול, במלוא הכנות והפתיחות, מה הדמות שאנו מאמינות ומאמינים שיש לתת להתייצבות זו, אל מול 'משפחת עמים' נבוכה ומסוככת, למען חברה ישראלית שסועה ונענית, לנוכח הציווי האלוהי לעשות הטוב והישר.
הרב פרופ' יהוידע עמיר
