יהודים מבצעים תשליך בראש השנה. ציור מאת אלכסנדר גרימסקי. Aleksander Gierymski [Public domain], via Wikimedia Commons
על פי המסורת היהודית יום הכיפורים הוא היום שבו אנו אמורים לבחון את מעשינו, לתקן את הדרוש תיקון ולבקש סליחה/ מחילה מאלוהים ואדם. בעוד שיום הכיפורים מכפר על פגיעה באל, הוא אינו מכפר על פגיעה באדם. האדם שנפגע צריך למחול. בשיעור שלהלן ננסה להבין, בעזרת המלכה איזבל, את החשיבות של יחסי הגומלין ש"בין אדם לחברו" בתוך התיקון אותו אנו נדרשים לעשות ביום הכיפורים.
במקרא, הציווי הוא כללי: להיטהר מכל החטאים ולצום. חז"ל הם אלה שמבחינים בין עברות שבין אדם למקום לבין עברות של בין אדם לחברו.
"עברות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר. עברות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו. את זו דרש ר' אלעזר בן עזריה: מכל "חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא ט"ז), עברות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, עברות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו." [משנה, מסכת יומא ח' ט'.]
1. מה מניע את חז"ל להפריד בין "עברות שבין אדם למקום" ובין עברות "שבין אדם לחברו"?
2. מדוע לדעתכם חשוב להם להדגיש כי אין יום הכיפורים מכפר על עברות בין אדם לחברו?
ומסביר הרמב"ם: "אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום, כגון מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהן. אבל עבירות שבין אדם לחברו, כגון החובל את חברו או המקלל חברו או גוזלו וכיוצא בהן, אינו נמחל לו לעולם, עד שייתן לחברו מה שהוא חייב לו וירצהו. אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו. אפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו. לא רצה חבירו למחול לו, מביא לו שורה של שלשה בני אדם מריעיו ופוגעין בו ומבקשין ממנו. לא נתרצה להן, מביא לו שניה ושלישית. לא רצה, מניחו והולך לו וזה שלא מחל, הוא החוטא. ואם היה רבו, הולך ובא אפילו אלף פעמים עד שימחול לו." [משנה תורה, פרק ב' י"א-י"ב]
1. מדוע לא די בלהשיב את הגזל אלא חייב לרצות את חברו עד שימחל?
מותה של איזבל על פי הצייר אנדראה קלסטי. Andrea Celesti [Public domain], via Wikimedia Commons
באופן מפתיע נמצא אצל חז"ל כי: "חסד אנו לומדים מאיזבל…"
אנו מבקשים להאמין כי אין אדם שהוא רוע מוחלט. בכל אדם קיימת נקודת החסד ועלינו לזהות אותה…
איזבל
"וְאֶת אִיזֶבֶל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל וְאֵין קֹבֵר…" (מלכים ב, פרק ט, 10).
"גמילות חסדים
אנו למדים מאיזבל,
כי ביתה היה סמוך לשוק,
וכל מת שהיה עובר בשוק,
הייתה יוצאה מתוך ביתה,
ומכה בכפיה,
ומקוננת בפיה,
ומהלכת עשרה צעדות,
וכל חתן שהיה עובר בשוק,
הייתה יוצאה מפתח ביתה,
ומסלסלת בכפי ידיה,
ומהלכת עשרה צעדות,
ונתנבא עליה אליהו זכור לטוב:
הכלבים יאכלו את איזבל בחלק יזרעאל.
והאברים, שגמלו חסד,
לא שלטו בהם הכלבים, וניתנו לקבורה". [ילקוט שמעוני, מלכים ב, רמז רלב.]
1. מדוע איזבל, שהייתה התגלמות שלטון הרוע על פי אמות המידה המקראיות, זכתה לחמלה במדרש כגומלת חסדים?
2. האם לעובדה שאיזבל היא "האחרת" האולטימטיבית (גם אישה וגם נוכריה) יש משמעות?
3. מה לאיזבל – שהייתה ידועה כמלכה מרושעת, טרודה בהפקעת קרקעות ורדיפות דתיות – ולגמילות חסדים? הייתכן אישיות שתבצע בו זמנית מעשים מרושעים וגמילות חסדים?
4. איזו משמעות ניתן להקנות להשתתפות בחתונה או לווית המת?
5. האם יש כאן סדר עדיפויות לפיו גדול מעשה החסד ומכפר על מעשי רצח, דיבה וקינאה דתית? נמקו
עמנואל לוינס. Bracha L. Ettinger [CC BY-SA 2.5 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/2.5)], via Wikimedia Commons
"כיצד נבדלות עבירות שבין אדם למקום מעבירות שבין אדם לחברו? לכאורה אין פשוט יותר מהבחנה זו: כל מה שמביא נזק חומרי או מוסרי לזולת, אך גם כל פגיעה מילולית בו, מהווה עבירה שבין אדם לחברו; עבירה על איסורים ומצוות פולחניות, עבודה זרה וייאוש, אלה עבירות שבין אדם למקום. אי-שמירת השבת ודיני כשרות, אי-האמונה בניצחון הטוב, ואי-העמדת דבר מעל לממון, או אפילו מעל לאמנות, אלה הם חטאים לאלוהים. אלה החטאים שיום הכיפורים מוחק בעזרת התשובה. מובן מאליו, שחטאים שחוטאים לזולת הם בהכרח גם חטאים לאל." (עמנואל לוינס, "אל עבר האחר", מחברת שדמות 10, המדרשה, 2002, עמ' 13)
לוינס (1906 – 1995) פילוסוף יהודי-צרפתי. הגותו עסקה בעיקר בעקרון ה"אחריות לאחר", במחויבות מוסרית לאחר באשר הוא. בין ספריו: אתיקה והאינסופי, אלוהים והפילוסופיה, תשע קריאות תלמודיות.
1. על פי לוינס, מהו אם כן מעמדם של עבירות שבין אדם לחברו? כיצד הוא מסביר זאת?
2. על פי לוינס, מה לדעתכם היה מהות חטאה של איזבל אשר הוביל להשית עליה עונש כה כבד? ומה במעשיה על פי המדרש הובילו להקלה בעונש זה?
נסכם עם דברי חכם דוד פאפו שמחבר שוב את שני המימדים של בקשת הסליחה – היחס לאדם הוא היחס לאל:
"הרוצה ליישב בשלווה, בעולם הזה, יזהר בשני דברים: אחד שלא יזיק לשום אחד, לא בגופו ולא בממונו. ובזה, אפילו שהוא רע לשמים, בעבירות שבינו למקום ברוך הוא, אינו נענש בעולם הזה. ואם יזכה וישוב בתשובה, ירוויח שגם בעולם הבא לא ייענש. וזהו הרחקת הנזק שלא ייענש בעולם הזה בחולאים רעים, כיוון שאינו רע לבריות. אך להקרבת התועלת, שיהיה לו טובה בעולם הזה, צריך שיהיה זהיר במצוות, שנהנים ממנו הבריות ככיבוד אב ואם, גמילות חסדים, תלמוד תורה, הבאת שלום, שאוכל פירותיהם בעולם הזה. ואם אין בידו לעשותם – שהוא יתום, ואם ירצה ללמוד תורה – ואין לו ממון ליתן צדקה או להלוות לעני, ואינו מהבריאים לעשות גמילות חסדים בגופו, מכל מקום, יש מצווה שביד כל אדם לעשות שלום בין אדם לחברו, שזה אינו צריך גבורה ועושר ולימוד התורה. עוד למדנו מרב אידי, שרע אינו נקרא כי אם מי שהוא רע לבריות. וטוב אינו – רק מי שהוא נהנים ממנו הבריות." [חכם דוד פאפו, בני מאיר, דרוש ב' לשבת תשובה, דף ג' עמ' ב', ירושלים, תרע"ד (1914)]
ונאחל:
"פתח לנו שער" – פיוט ליום כיפור בתפילה נעילה נוסח אשכנז
"פְּתַח לָנוּ שַׁעַר
בְּעֵת נְעִילַת שַׁעַר
כִּי פָנָה יוֹם
הַיּוֹם יִפְנֶה
הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא וְיִפְנֶה
נָבוֹאָה שְׁעָרֶיךָ
אָנָא אֵל נָא
שָׂא נָא
סְלַח נָא
מְחַל נָא
חֲמָל נָא
רַחֵם נָא
כַּפֶּר נָא
כְּבֹשׁ חֵטְא וְעָוֹן."
קיראו עוד
