יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים (1878), ציור של מאוריצי גוטליב – מקור התמונה: Maurycy Gottlieb [Public domain], via Wikimedia Commons
בחלק השני של מאמר על ראש השנה, הרב משה יהודאי מגלה את החמלה ביום הכיפורים, דרך סיפור יונה ונינוה.
בשמו המקובל של החג, יום הכיפורים. מבטא את עיקר המסר המקראי שלו – ביום זה מתכפרים העוונות, ככתוב בשמות ל' י': "מדם חטאת הכיפורים אחת בשנה יכופר עליו לדורותיכם" וכן בספר "ויקרא" כ"ג כ"ז: אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא" ובמקומות אחרים. קרבנות כפרה אלה הם חלק מאותו תהליך של התשובה והכפרה.
מהי הכפרה?
הכפרה היתה מתבטאת הלכה למעשה בקרבן השעירים, ומאז חורבן הבית בבעלי חיים אחרים, כגון העופות במנהג הפסול של הכפרות. יש אומרים שצום, בו מתכלה משהו ממשקל הגוף, גם הוא מהווה כפרה חמרית, ומקובלים עלינו מאד דברי רבי יוחנן בן זכאי המובאים ב"אבות דרבי נתן" ד' ה' – "יש לנו כפרה אחרת שהיא כמותה. ואיזה? גמילות חסדים", ובוודאי חשוב אזכור הצדקה בשורה החוזרת של "ונתנה תוקף" – "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה".
בספר יונה, הנקרא כהפטרה בתפילת המנחה ליום הכיפורים אנו קוראים על שתי קבוצות בני אדם, לא יהודים, הפוגשות את האל העברי, פגישה הגורמת להם זעזוע עמוק, ומשנה את אורח חייהם.
המלחים חווים את הסערה המאיימת על חייהם, וכאשר הם מטילים, בניגוד לרצונם, את יונה אל הים, והים עומד מזעפו, הם מכירים באלוהות ה', יראים אותו וזובחים לו זבח.
הסערה משקפת להם איפוא את בורא העולם ומקורם של חוקי הטבע, אך תושבי נינוה מתעמתים עם הצורה השנייה של קשר עם האל – האל המתגלה, אלוהי הצדק, האל המעורב בחיי החברה האנושית, ובשונה מכל ציבור עברי או ישראלי קודם להם או מאחר אותם, צמים צום מוחלט, כולל את הילדים והבהמות, כמובן בניגוד להלכה, ובשונה מאלה עליהם מדבר ישעיהו בהפטרת השחרית אותה נהוג לקרוא בתפילת השחרית, הצמים "לריב ומצה" (נ"ח ד'), הם חוזרים בתשובה מלאה וכנה.
אלוהים נענה להם, ומגשים את חלומם של כל מבקשי הכפרה והסליחה, רואה "את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה", לא את צומם ותעניתם, כאמור במשנה תענית ב' משנה א, והוא ניחם "על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה". (סוף פרק ג').
![By Michael Sgan-Cohen (מיכאל סגן-כהן) (Ktavim) [CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0) or CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)], via Wikimedia Commons](https://commons.wikimedia.org/wiki/File:מיכאל_סגן-כהן,_לויתן,_1983.jpg)
לוייתן (1983), ציור של מיכאל סגן-כהן, אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים מקור: By Michael Sgan-Cohen (מיכאל סגן-כהן) (Ktavim) [CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0) or CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)], via Wikimedia Commons
לכאורה, מוצה כאן רעיון התשובה, העבריין חזר בו ונמחל לו ענשו, אך אז בא הפרק הרביעי, המעניק לכל הסיפור את העומק והמשמעות שלו, כי בלעדיו היו לדעתי שלושת הפרקים הקודמים לא יותר מאשר מהתלה סאטירית ושטחית.
אישיותו רגשותיו והשקפותיו של יונה מוצגים כאן במלוא תוקפם. יונה מופיע כאיש הצדק המוחלט, נביא הצדק ללא פשרות, איש הדוגל ב"ייקוב הדין את ההר", החפץ במיצוי הצדק על נינוה העיר הרשעה, כפי שקרה בסדום, אך הוא מוכיח שאינו מבין את המסר החשוב ביותר של יום הכיפורים. לא רק שיונה לא ידע או לא הפנים את רעיון התשובה, האומר שתשובה מלאה, כנה ושלמה חייבת להביא למחילה. יונה לא הבין, ואולי גם אנו לא ירדנו לכל עומק ההבנה, שאף המחילה המלאה כתוצאה מתשובה אין בה די כדי למצות את מלוא עומקו של רעיון יום הכיפורים.
בשני הפסוקים האחרונים של הספר, המהווים את גולת כותרתו, מביא המחבר את דברי ה' הנוזף ביונה ומוכיח אותו הן על אנוכיותו הקיצונית והן על אי הבנתו את הרעיון, שהוא החשוב ביותר ביום הכיפורים. באמרו "ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה, אשר יש בה הרבה משתים עשרה ריבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה".
ה' חס על יושבי נינוה, רשעים לשעבר, טף אשר לא חטאו "ובהמה רבה", ואין הוא מזכיר במילה את העובדה שהם חזרו בתשובה!!! יש כאן חמלה נטו! ועל כן, הקריאה אל אלוהים אשר גילה לפי פרק ד' ביונה אמפתיה וחמלה כלפי יושבי נינוה, ללא קשר לחזרתם בתשובה ובשעת תפילת המנחה, שיאו של היום, מקנה לחג הזה את צביונו כחג החמלה, ויש אולי להעדיף שם זה על השם יום הכפרה, יום הכיפורים!.
קראנו בתהלים: "טוב ה' לכל, ורחמיו על כל מעשיו (קמ"ה ט') וברמב"ם: "מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום" (הלכות דעות, א' ה').
אלוהים חומל, חס, מרחם וחונן. מושגים אלה , שדומני אינם קיימים באתיקה, הענף בפילוסופיה הדן במוסר, והם מבחינים בינה לבין מושגי הדתות האמורות להיות מוסריות. החמלה, המתבטאת באמפטיה כלפי הזולת, דורשת מעורבות רגשית סובייקטיבית בסבל הזולת, ולא רק הבנה אובייקטיבית של קיום אי צדק הגורם לסבלו.
אם כן, יש כאן גילוי נפלא של מידת הרחמים, אך מה עם מידת הדין? במקומות רבים מתייחסת מסורתנו לדילמה בין שני ערכים אלה, כגון במדרש זה:
"בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלוֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (בראשית, ב' ד) לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ כּוֹסוֹת דַּקִּים. אָמַר הַמֶּלֶךְ: אִם אֲנִי נוֹתֵן בָּהֶם חַמִּין הֵם מתְבַּקְּעִים, צונֹנִין – הֵם מַקְרִיסִים. וּמֶה עָשָׂה? עֵרֵב חַמִּין בְּצוֹננִין וְנָתַן בָּהֶם וְעָמְדוּ.
כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם בּוֹרֵא אֲנִי אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הָרַחֲמִים – יהְיוּ חֲטָאָיו מְרֻבִּים, בְּמִדַּת הַדִּין – הֵיאַךְ הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד? אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בְּמִידַּת הַדִּין וּבְמִידַּת הָרַחֲמִים – וְהַלְווַאי יַעֲמֹד.
(מדרש רבה לחומש בראשית, פרשה י"ב, י"ד; ילקוט שמעוני לבראשית, י"ט)
יום הכיפורים הוא חג החמלה
ועל כן, אם אמרנו שראש השנה, יום הדין, הוא חג הצדק, חג מידת הדין, הרי שיום הכיפורים הוא חג החמלה, חג מידת הרחמים. ולא החמלה אשר אנו מבקשים על עצמנו, והרווחת כל כך בתפילות הימים הנוראים, וכפי שיונה ביקש על עצמו, כאשר כבר לא דיבר על נינוה, אלא החמלה אותה אנו חייבים לגלות כלפי הזולת, בני האדם אשר מסביבנו וכן, גם כלפי הבהמה הרבה, אליה בני האדם מתאכזרים כאשר מדי יום מעונים ונרצחים בעלי חיים במיליוניהם.
הימים הנוראים עשויים איפוא להיות ציוני דרך משמעותיים גם עבור היהודי שאינו חדור ברגשות דתיים ואשר הפולקלור העממי אינו מדבר אל ליבו, אך הוא מודע למשמעות החברתית הקיימת במורשתנו.
ולסיום וסיכום נאותים, אביא את הפסוקים האלמותיים מאת הנביא מיכה, אשר בניגוד לעמיתו יונה, השכיל לתמצת במספר מלים את המסר היהודי הליברלי וההומאני במלא נשגבותו:
"במה אקדם יהוה, איכף לאלוהי מרום; האקדמנו בעולות, בעגלים בני שנה. ז הירצה יהוה באלפי אילים, ברבבות נחלי-שמן; האתן בכורי פשעי, פרי בטני חטאת נפשי. ח הגיד לך אדם, מה-טוב; ומה-יהוה דורש ממך, כי אם-עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת, עם-אלוהיך." (ו' ו'-ח')
הפסוקים הראשונים מבטאים את הסלידה מקרבנות בעלי חיים ובעיקר את ההתנגדות לקרבנות אדם – "האתן בכורי פשעי", ואילו הפסוק האחרון מבטא את מהותם של ראש השנה – "עשות משפט" ויום הכיפורים – "אהבת חסד".
ומי ייתן, ומסר זה, מסר החמלה והרחמים העומד והאמור להיות נחווה בשיאו של יום הכיפורים, בד בבד עם מסר הצדק והשלום, העומד במרכזו של ראש השנה, ינחו את דרכי חיינו בשנה הבאה עלינו לטובה, ובשנים הבאות אחריה.
הרב משה יהודאי
קיראו עוד:
