מקור התמונה: CC0 Public Domain
מעגליות השנה מקשרת את חודש אלול עם חודש תשרי. יומו האחרון של אלול הוא ערבו של ראש השנה, יום הדין שבו כל באי עולם עוברים לפני האל כבמפקד (משנה, ראש השנה, א, ב). אלול הוא תקופה של התכוננות ושל התכוונות, תקופה של סליחות ושל חשבון נפש, המוליכה אותנו אל פסגות הימים הנוראים. חום הקיץ מרמז אל הסתיו, ההתבוננות אל שחלף משתלבת בהרהור חדוּר תקווה וחרדה אל השנה שתבוא. קבלת האחריות על מה שעבר מטילה אחריות כבדה עוד יותר על העתיד. מה משמעה של מעגליות זו? מה פירושו של דבר שאנו מכריזים בתום ימי אלול על שנה חדשה ומבקשים לקדש אותה?
העולם העתיק ידע שתי צורות לספירת הזמן, זו של לוח הירח וזו של לוח השמש. לוח השמש מגדיר שנה כזמן שבו סובב כדור הארץ סביב השמש. הקדמונים אמנם לא ידעו לדבר במונחים אלה והניחו שהשמש סובבת סביבנו, אולם הם ידעו לחשֵב במדויק פרק זמן זה. שנת השמש מחולקת לשנים עשר חלקים, שווים כמעט לגמרי, הקרויים חודשים. מי שהולך אחרי לוח השמש ידבַּק בהשתנות הנתונה של עונות השנה. חג הנקבע על פי לוח כזה יחול תמיד באותה עונה ויוכל לשאת משמעויות חקלאיות ולבטא את קשרו של האדם אל הטבע. כזה היה הלוח ששימש בימי הבית השני את הכת שאחזה בספר היובלים. שם היו לשנה 364 יום, חמישים ושניים שבועות. כל תאריך חל תמיד באותו יום בשבוע. כל חג חל תמיד באותה עונה. האדם היה נתון למעגליות מדוקדקת, מוכתבת-כביכול מששת ימי הבריאה.
השיטה השנייה היא זו של לוח הירח. כאן נקבע החודש על ידי סיבוב הירח סביב כדור הארץ, סיבוב שקל מאוד לעקוב אחריו. שנים עשר סיבובים כאלה יוגדרו כשנה. זוהי שיטת מדידה פשוטה וטבעית מאוד שאינה צורכת יֶדע אסטרונומי, ומאפשרת לכל אדם לחוש את מקצב הזמן. אלא ששנת הירח קצרה משמעותית משנת השמש והדָבֵק בה מאבד עד מהרה את הקשר שבין חגיו לבין עונות השנה. זה טבעו של לוח השנה המוסלמי, שבו לחגים לא יכולה להיות משמעות עונתית, שבו המהלך הדתי-הריטואלי מתנהל בלא קשר למהלכים הארציים, לתחושות שמעוררים קיץ וחורף, אביב וסתיו.
לוח השנה שהנהיגו חז"ל
לוח השנה שהנהיגו חז"ל אוחז בשתי הספירות גם יחד. החודש שהוא דבק בו הוא חודש הירח, בן עשרים ותשעה או שלושים ימים; השנה נקבעת אמנם על פי חודשי הירח אולם אחת למספר שנים נוסף חודש (אדר א) כדי להשלים את מנין הימים החסרים ולהבטיח את הקשר שבין החגים לבין עונות השנה. פסח יהיה לעולם חג האביב, שבועות יחול לעולם בעונת הבציר, הימים הנוראים וסוכות יבשרו שנה-שנה את הסתיו. זו מערכת מסובכת, המעוררת שורה של בעיות. היא דורשת הכרעות תרבותיות ודתיות, שהונחו בעבר לפתחו של בית הדין ומוכרעות כיום על ידי חישובים אסטרונומיים והלכתיים מורכבים.
מבחינה אסטרונומית חודש הירח הוא בן כעשרים ותשעה וחצי ימים. כל חודש נדרשת אפוא הכרעה האם החודש הבא יתחיל בתום עשרים ותשעה או לאחר שלושים ימים. העולם המוסלמי, הממשיך לנהוג על פי הכרעת בתי הדין, מכיר את המציאות שעמדה לפתחם של חז"ל, שבית דין אחד יכריע שראש חודש חל היום ובית דין אחר – מחר. למבקשים להבטיח אחדות מעשה ושותפות קהילתית בכל אתר ואתר זהו אתגר רציני, שהוליד פולמוסים ומאבקים לא מעטים. על אלה נוספת ההכרעה איזה שנה תעובר. כך, על פי הכרעה אחת עשויים ימים מסוימים להיות חג הפסח, שבו חל איסור חמור לאכול חמץ ולהחזיק בחמץ; ואילו על פי ההכרעה האחרת אותם ימים ממש יחולו באמצע אדר ויצוינו בפסטיבל העליז וכבד הראש של פורים.
הפסדה של מורכבות זו יוצא בשכר המשמעות העמוקה שהלוח העברי מקנה לזמן. בני האדם נתונים לזמן ולהשתנותו. היום חולף כששוקעת השמש ויוצאים הכוכבים; החודש מתחיל כשהירח החדש נראה בשמים; השנה נשנית וחוזרת, מתחילה כל פעם מחדש בעיצומו של הסתיו. ימינו נספרים מלידה עד מוות ולא לנו לשנות מקצב זה. אבל הזמן נתון גם נתון לנו. השבת תבוא אמנם תמיד לאחר ששת ימי המעשה, אבל החג יחול ביום הנגזר מקביעותינו אנו. וכדברי רבי עקיבא על הפסוק:
"אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (ויקרא כג, ד): "בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו" (משנה, ראש השנה, ב, ט).
החג הוא מתת אלוהי, צו ההתגלות; מתי בדיוק יחול – יקבע האדם. קביעה אפשרית אחת תעשה יום מסוים ליום הכיפורים, לקודש הקודשים של השנה העברית; קביעה אחרת – מספֵּר הסיפור שממנו נלקחו דברים אלה של גדול חכמי המשנה – תשווה לו דמות של יום חול, שבו אדם הולך "במקלו ובתרמילו". קדושת יום הכיפורים, כוחו לכפר ולחדש את חיינו, עמידתו של אדם בעת פתיחת שערי שמים – כל אלה תלויים גם בהכרעה האנושית, ואפילו תהא שגויה.
לוח שנה יהודי, שמראה את אדר ב' בין 1927 ו1948. מקור ויקיפדיה
בין המבט לאחור, לבין המבט קדימה
זהו עניינו של הקשר ההדוק שבין חודש אלול לבין תשרי, בין המבט לאחור על השנה שכלתה, לבין המבט חדוּר-המצווה אל השנה הנכנסת. מכיוון שראש החודש אמור להיקבע בבית הדין בירושלים, מצווה המשנה שיישלחו שלוחים לתפוצות ישראל לבשר מתי התחיל החודש. פרקטיקה זו חלה, קובעת המשנה, רק בחודשים שבהם חל חג. רק באלה נודעת לקביעת ראש החודש השלכה על השאלה מתי יחול חג זה. יוצא דופן הוא אלול. אין בו ימי מועד ואף לא יום תענית, אולם סיומו מבשר את ראש השנה. חיוני הוא שיהודים בכל אתר ואתר יֵדעו בדיוק מתי מתחיל אלול, כדי שידעו שלאחר תום עשרים ותשעה ימי חודש זה מגיעים שני ימיו של ראש השנה. השלוחים היוצאים לבשר על מועד תחילתו של אלול – "מפני ראש השנה" (משנה, א, ג) – מכינים את הקהילות השונות לרגע הגעתם של הימים הנוראים.
במשך דורות רבים הייתה השותפות בקביעתם של הזמן ושל משמעותו תחומה לחיים הריטואליים של יהודים. התחושה שהם, לא רק האל, מכוננים את מקצבו ומועדיו עמדה ביסוד ברכת המועדות, "מקַדש ישראל והזמנים". שאר ממדי הקיום והזמן היו נתונים במידה רבה למקצב שהכתיבה חברה סובבת, לא יהודית מעיקרה, שבה ליהודייה וליהודי היה רק מעמד שולי. זמני המסחר ומועדי התהליכים הפוליטיים, מקצב הכלכלה ומהלך ההתפתחות המדעית – כל זה היה מהם והלאה. האחריות המקודשת על הזמן הדתי שימשה מעין פיצוי על חוסר היכולת ליטול אחריות גם על ממדי החיים הארציים. במקום שהיהודי לא היה שותף אמתי לקביעת הזמן הארצי, הוא דבק בשותפות עם האל בקביעת הזמן הדתי, הפולחני.
ההכרעה הציונית, ההחלטה המהפכנית לעצב חברת-רוב יהודית עצמאית וריבונית, שינתה מציאות זו מן היסוד. נטלנו על עצמנו – מדעת או שלא לגמרי מדעת – אחריות שאמותינו ואבותינו לא ידעו. אנו שותפים בכירים לאחריות על מקצבם של כל ממדי חיינו. בשבילנו השותפות עם האל בקביעת הזמן הדתי-הפולחני היא מעיקרה תזכורת שנטלנו לידינו אחריות על מקצב הכלכלה והחברה, הפוליטיקה והתרבות. בידינו, באחריותנו, לעצב סדר כלכלי-חברתי צודק; או להתיר את ריכוז ההון בידי מעטים ואת העמקת עונין של שכבות מתרחבות והולכות. בידינו, באחריותנו, להבטיח שותפות אמת לכל קהילות החברה הישראלית ועדותיה, יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, בני מסורת זו או אחרת; או להניח לגזענות ממאירה להרים ראש ולכלות את חיינו. בידינו, באחריותנו, לרדוף שלום ולהושיט יד אמת לשכנינו-יריבינו בארץ הזאת; או להמשיך ולהידרדר למארת הכיבוש ולהנציח אפליה, דיכוי וטרור.
ממש כמו בהקשר הדתי-הפולחני, משמעה של שותפות אינה שאנו היחידים בזירה, שאין גם לאחרים חלק באחריות. לא הכול בידינו. גם אם נעשה את כל שלאל-ידנו למלא את מצוות רדיפת השלום והצדק, לא תמיד נוכל להשיגם במלואם. אבל ממש כמו בהקשר הפולחני-הדתי, אין בכך כדי להמעיט את אחריותנו שלנו, כדי לטשטש את חלקנו – לטוב ולרע. אכן, לא עלינו המלאכה לגמור אותה, אבל איננו בני-חורין להיבטל ממנה.
חלפה שנה קשה ומורכבת. הרבה כאבנו, הרבה מכשולים נערמו על דרכנו. הרבה לבטים התלבטנו. הרבה נעקר. כך בעולם, כך בישראל, וכך במלאכת הקודש שאנחנו ב"שומרי משפט" נטלנו על עצמנו. עם חלוף חודש אלול נוכל לברך על שאתגרים וקלקלות אלה מאחורינו. והנה אנו נכנסים בשערי תשרי, מביטים קדימה בתקווה, נוטעים נטיעות, מקדשים את הזמן מתוך אמונה, צועדים לעבר המצווה המתחדשת והמחדשת. אנו יודעים גם יודעים – בנו תלוי הדבר. במעשינו ובהכרעותינו. ואנו מבטיחים לעצמנו, לפני אלוהינו, "תחל שנה וברכותיה".
שנה טובה,
הרב יהוידע עמיר
קיראו עוד לחג ראש השנה
