השנה קוראים אנו את פרשות וניצבים וילך בנפרד. אחת לפני ראש השנה ואחת לאחר מכן.
שבת של סיום, סגירה, נעילה, סוף – ניצבים. ושבת הבאה של התחלה, פתיחה, חידוש והתחדשות – וילך.
המילה "ניצבים" מתקשרת עם "עמידה", דריכה במקום, חוסר תזוזה, חוסר תנועה, שיתוק.
ואילו המילה "וילך" כולה תנועה, תזוזה, החלפת מקום, שינוי פוזיציה, חיים.
לפיכך, השנה היוצאת מבטאת מה שהיה, את העבר הבלתי ניתן לשינוי, את שהיה ולא יהיה עוד.
ולכן, העמידה במקום מסוכנת, הורגת, ממיתה. מפני שהיא מעידה על תקיעות.
חוסר התקדמות, חוסר תנועה כמוהם כגוויעה.
לעומת זאת התחדשות היא יסוד החיים.
ומכאן אני שומע בחיבור הבלתי אפשרי של שני ההפכים "ניצבים-וילך" קריאה גדולה, הזמנה של ממש
איך מתחברים לחיים? כיצד נחיה חיים של משמעות?
התשובה פשוטה – פשוט "וילך", לקום וללכת, לצעוד קדימה.
לא להביט אחורה מפני שאז יש סכנה שנהפוך ל"נציב מלח" – שימו לב לקישור בין "ניצבים" ל"נציב".
"נציב מלח" הוא התיאור של מה שקרה לאשת לוט ש….הביטה אחורה.
היה לה קשה להיפרד מהעבר של חייה בסדום.
זוהי התקיעות וזוהי התכונה המייצגת את לוט שנפרד מאברהם ונתקע בסדום.
לעומתו, המקרא מציב את המודל של אברהם – "לך לך".
הבשורה של אברהם לאנושות היא היכולת לשמוע את הקריאה "לך-לך".
ואכן אברהם נענה לקריאה הזאת והוא הופך זאת לדרך חיים: "וילך אברהם הלוך ונסוע הנגבה".
להיות בן-אברהם פירושו לדבוק בתנועה, לנוע, להתקדם. ולא חלילה להיתקע בעבר,
בגעגועים לעבר, בזכרונות.
זוהי כוונת הדברים של קהלת: אַל־תֹּאמַר֙ מֶ֣ה הָיָ֔ה שֶׁ֤הַיָּמִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים הָי֥וּ טוֹבִ֖ים מֵאֵ֑לֶּה כִּ֛י לֹ֥א מֵחָכְמָ֖ה שָׁאַ֥לְתָּ עַל־זֶֽה: (קהלת ז, י).
השנה היוצאת הופכת להיות זכרון בלבד.
היא תפסיק להיות מציאות ברגע שנקום ונלך, נצעד קדימה ונחיה את הרגע הנוכחי.
לא את הזכרון ולא את החלום, אלא את הרגע.
כי חיים של משמעות פירושם: מה אני יכול לעשות עכשיו? מה אני עונה לקריאה אייכה שאני שומע כאן ועכשיו, ברגע זה?
שנה טובה
הרב דובי חיון
