מה אלוהים רואה כשמתבקש "להשקיף ממעון קדשו מן השמים"? התשובה היא: "ברך את עמך את ישראל." איזו ברכה לה אנו הכי זקוקים?
הפרק הראשון של הפרשה שלנו (דברים כ"ו:א'-כ"ט:ח') מציג שתי תפילות מרגשות שהחקלאי הישראלי אמור לדקלם אותן בזמן הצגת הביכורים במקדש ובזמן נתינת המעשר לעניים. הראשונה מוכרת לנו כי היא מהווה מסגרת לחלק ה"מגיד" בהגדה של פסח. לכן נתמקד בתפילה השנייה.
כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ, בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת–שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר: וְנָתַתָּה לַלֵּוִי, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ, וְשָׂבֵעוּ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן-הַבַּיִת, וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, כְּכָל-מִצְוָתְךָ, אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: לֹא-עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ, וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא-אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ, וְלֹא-בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, וְלֹא-נָתַתִּי מִמֶּנּוּ, לְמֵת; שָׁמַעְתִּי, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהָי–עָשִׂיתִי, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן-הַשָּׁמַיִם, וּבָרֵךְ אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל, וְאֵת הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ–כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
(דברים כ"ו:י"ב-ט"ו)
אדם שקורא את הטקסט הזה בא בפני האלוהים מחוזק ע"י התחושה שהוא קיים את מצוות האל, ובטוח שכשהאל ישקיף מן השמים, מה שהוא יראה יביא אותו לקיים את חלקו בברית ולברך את ישראל. באותה תקופה, כל מה שישראל היו חייבים לעשות היה למנוע טומאה של תבואת הקציר ולחלוק (עשירית ממנו) עם הנזקקים. אולם היום, מה עלינו לעשות בענייני בין אדם למקום (במישור האנכי) ובענייני בין אדם לחברו (במישור האופקי) כדי להיות ראויים לברכת האל? וממה ברכה הזו תהיה מורכבת?
אם אתם מכירים את היקף הפעילות של שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם, אתם כבר מודעים למאמצים שלנו עבור המקופחים – המקבילה המודרנית ללויים שאין להם נחלה בקרקע. המקופחים כוללים פליטים אפריקאים שנמלטים מרעב ודיכוי, חקלאים פלסטינים שאינם יכולים למסוק את הזיתים שלהם ו/או שאינם יכולים לקבל היתר בניה כדי לבנות בית כחוק, וגם אזרחים ישראליים הנמצאים במצב של חוסר בית ואבטלה. סיבת הקיום שלנו היא ההבנה שמה שיראה האל מן שמים אינה התמונה של קיום המצוות המתוארת בתורה, ולכן אנו מחויבים מבחינה דתית להשתפר בהרבה.
עיתוי הפרשה לא יכול היה להיות טוב יותר. כל שנה היא נקראת מספר שבועות לפני הימים הנוראים, התקופה בה אנו חוגגים את כל הטוב שבו התברכנו, אבל גם מתוודים על כישלונותינו, בתקווה שההתבוננות הפנימית שמלווה את חשבון נפשנו תהפוך אותנו לאלה הראויים לברכה. במקרה שלנו, ככל שאנו יותר נחושים לעזוב את בועת הנוחות כדי לקבוע באיזו מידה כבוד האדם של כל אלמנט בחברה מתוחזק על ידי כוחות העל – הכלכליים, הפוליטיים, הדתיים, והאידיאולוגיים – ככה תוצאות הבדיקה שלנו כואבות יותר ושמחת החגיגה שלנו קטנה יותר.
פתיחת המייל הזה או לחיצה על קישור האתר שלנו הוא שגרה ראויה. אבל אם היא לא מלווה בתרומת מעשר, האם יש בה שום תועלת? כשבית המקדש היה קיים ואנשים הקריבו קרבנות מן החי, תחזוק הדת היה דבר יקר. היום, כשכבר לא שורפים חלב פרים וכבשים ולא מוזגים נסכי יין על המזבח, הדמעות ועבודת הלב (התפילה) שלנו הם התחלה. אבל זה לא אמור להיפסק שם.
פעם, לפני הרבה שנים,אמר לי מדריך טיולים פלסטיני שליווה קבוצת גרמנים ששוחחתי איתם מטעם רבנים למען זכויות האדם, שאפשר לסכם את כל ההרצה שלי בשלוש מילים: לאהוב, לתת ולסלוח. זאת הברכה שלי לימים הנוראים עבור הקורא. יהי רצון שתגבר אהבתנו עבור עצמנו ועבור הזולת, יהי רצון שנמצא דרכים חדשות לבטא נדיבות, ויהי רצון שנמצא את הכוחות לבקש סליחה ולסלוח לאחרים.
שבת שלום,
הרב ג'רמי מילגרום
