בתמונה: See page for author [GFDL (http://www.gnu.org/copyleft/fdl.html) or CC BY-SA 4.0-3.0-2.5-2.0-1.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0-3.0-2.5-2.0-1.0)], via Wikimedia Commons
בדבר התורה לפרשת "עקב" הרבה דליה מרקס מראה לנו כיצד ברכת המזון הקשורה באופן כה יסודי ועמוק לארץ, מכילה בתוכה הזהרה מפני הפיכת הקשר עמה לחזות הכול, לעיקר הדוחה כל ערך אחר.
ברכת המזון: אהבת הארץ
בסוף העלייה הראשונה בפרשת עקב באה שירה קצרה ונשגבת, שירה של הארץ המובטחת והטובה:
"כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה
אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר:
אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן
אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ […]
וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ
עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח, 10-7)
התיאור החי והחושני עמד בדיעבד בבסיס החיוב לברך לאחר האכילה: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ". ממש כשם שטבעי לאכול ולשבוע, כך צריך להיות טבעי וברור שיש לברך את האל. החיוב הזה משווה את המעמד של הברכה למעמד של האכילה, כשם שאכילה היא עניין פיזיולוגי שעניינו שמירת הגוף ובריאות, כך הברכה צריכה להיות חלק בלתי-נפרד מהעשייה היומיומית. ואכן, בהמשך הפרק מוזהרים בני ישראל שלא יאכלו וישבעו ללא הכרת הטוב: "פֶּן-תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ … וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה" (שם, 12, 17).
עניין אחר שנלמד מפסוקים אלה הוא שבעת המינים שבהם נתברכה ארץ ישראל, ומהם הביאו אתם עולי רגלים ביכורים לבית המקדש. בגלל חביבותם של פירות שבעת המינים מקדימים את אכילתם לפירות אחרים. ולכן גם מברכים עליהם לפני האכילה, ברכה מיוחדת אף שמורה להם כברכה אחרונה. גם בין שבעת המינים יש היררכיה, וכאשר מזדמנים בארוחה כמה מן הפירות, מברכים על זה ששמו מופיע בפסוק קרוב יותר למילה "ארץ", וראו פירוט כאן.
ברכת המזון
במסורת ישראל נוצק טקסט ארוך יחסית ומורכב הנקרא "ברכת המזון" והנאמר אחרי ארוחה שלמה (כלומר, כזו המכילה לחם). ברכת המזון מורכבת מארבע ברכות קצרות (ועל כך בקצרה בהמשך). חז"ל שואלים: "מנין לברכת המזון מן התורה?" התשובה שלהם לקוחה מן הפסוק החותם את הציטוט מהפרשה שהובא כאן. הם מפרקים אותו לחלקיו, ומסבירים כיצד כל אחד מהם מורה על אחת מארבע הברכות המרכיבות את ברכת המזון ועל הזימון האוסף את הסועדים לאמירת הברכה:
שנאמר:
"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ"—זו ברכת הזן;
"אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ"—זו ברכת הזמון;
"עַל הָאָרֶץ"—זו ברכת הארץ;
"הַטֹּבָה"—זו בונה ירושלים … ;
"אֲשֶׁר נָתַן לָךְ"—זו הטוב והמטיב (בבלי ברכות מח, ע"ב).
ביסודה של טכניקה מדרשית זו הנקראת פתירה, ניצבת הנחה, שבפסוקי המקרא מצויות תשובות לעניינים רחוקים, ועל כן "פותרים" את חלקי הפסוק ומחילים אותם על עניינם נוספים, ובמקרה הזה על ברכת המזון. במקרה שלפניו חז"ל למדו מהפסוק (אם כי, ככל הנראה בדיעבד, אחרי שהברכות כבר היו קיימות) את ברכת המזון בת ארבע הברכות.
דווקא על הארץ
הבה נחזור לפסוק המקראי ונבדוק על מה הוא מחייב אותנו לברך: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". כלומר, הפסוק אינו על המזון אלא על הארץ שהצמיחה אותו. מכאן נלמד שיש קשר סמוי אך איתן בין כלכלת גופו של אדם ובין גופה של הארץ המזינה, בין בריאותו של הפרט ובין בריאות האדמה והאומה השוכנת בה.
גם חז"ל ראו קשרים יסודיים בין הברכות ובין אירועי העם שהולידו אותם, ובעיקר אלה הקשורים בארץ, בהגעה אליה, בבנייתה ובאובדנה:
אמר רב נחמן:
"משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן.
יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ.
דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים,
דוד תקן "על ישראל עמך ועל ירושלים עירך", ושלמה תקן "על הבית הגדול והקדוש".
הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר.
דאמר רב מתנא: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה, "הטוב והמטיב":
"הטוב" שלא הסריחו, ו"המטיב" שניתנו לקבורה." (בבלי, שם).
לפי רב נחמן, תולדות עם ישראל כמוסות ומקופלות במילות ברכת המזון: משה חידש את הברכה הראשונה, ברכת הזן, הברכה האוניברסלית שבה אנו מודים לאל "הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ, בְּחֵן בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים". הוא עשה זאת כשקיבלו ישראל את המן במדבר. יהושע תיקן ברכת הארץ כשהביא את בני ישראל אל תוך הארץ והנחיל "לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ חֶמְדָה טוֹבָה וּרְחָבָה", כלשון הברכה. דוד ושלמה חידשו את ברכת ירושלים, דוד כשייסד את העיר ושלמה כשבנה את המקדש. באירועים העצומים הללו—יציאת מצרים, הכניסה אל הארץ ובניין בית המקדש—העומדים בבסיס שלוש הברכות יש ממד ניסי ולפחות רגע של קרבה מיוחדת בין ישראל ואלוהיהם. האירועים שעיצבו את תולדות העם נמצאים כתזכורת יומיומית בשלוש הברכות הראשונות של ברכת המזון.
פסל של הקיסר אדריאנוס שנמצא בתל שלם, שמציג את התגברות הרומאים על היהודים בדיכוי מרד בר כוכבא מוצג במוזיאון ישראל…By yoav dothan (Own work) [GFDL (http://www.gnu.org/copyleft/fdl.html)], via Wikimedia Commons
וכאן באה הברכה הרביעית בברכת המזון. היא שונה בצורתה ובסגנונה משלוש הברכות האחרות ונוספה ככל הנראה מאוחר יותר. גם ההסבר לאמירתה שונה למדי משלושת ההסברים הקודמים: "[ברכת] הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר". כאן אין רמז לאירועי העבר הנשגבים ולא לרגעי קרבה מיוחדים בין ישראל ובין אלוהיהם אלא לאירוע שאינו רחוק ביותר מתקופתם של חז"ל – כישלון מרד בר כוכבא שסימן את קץ התקוות להקמת ממלכה יהודית בארץ ישראל למשך כמעט אלפיים שנים.
בשבוע שעבר ציינו את תשעה באב, שלפי המסורת אחת הפורענויות שחלו בתאריך זה היה חורבנה של ביתר, מבצרו ומעוזו של בר כוכבא, – "ונלכדה ביתר ונחרשה העיר" (משנה תענית ד, ח). לכידת ביתר והטבח של תושביה הוא רגע שפל שלא היה כדוגמתו בחיי העם. והנה הברכה הרביעית של ברכת המזון, ברכת "הטוב והמטיב" נוצקה לפי המסורת של חז"ל דווקא ברגע הזה וכנגד הרוגי ביתר. רב מתנא מפרט ומוסיף שהיא חודשה בשני שלבים, ראשית נאמר "הטוב", על כך שההרוגים, שהרומאים סירבו להתיר את קבורתם, לא הסריחו. בשלב שני, משנתאפשרה קבורתם (וזאת בט"ו באב שציינו השבוע, בבא בתרא קכא, ע"ב), נוסף לברכה הביטי "המטיב".
הבדל תהומי נמתח בין ההסבר של ברכת "הטוב והמטיב", שנתקנה על הרעה ולא על הטובה (או על נחמה פורתא), ואשר נוספה מאוחר יחסית ובין הסברן של שלוש הברכות הראשונות.
עדות לאיחורה של ברכת "הטוב והמטיב" היא העובדה שפיוטים רבים לברכת המזון אינם מתייחסים אליה, וכמו כן, הנוסח המקוצר של הברכה האחרונה הנאמר על אכילה משבעת המינים, שנזכרו אף הם, כאמור, בפרשתנו, נקרא "ברכה אחת מעין שלוש" ואף בו אין איזכור לברכה הרביעית. עדות נוספת למעמדה המיוחד של ברכת "הטוב והמטיב" היא שהיא אינה מסתיימת בחתימת הברכה ("ברוך אתה ה'…") אלא רק פותחת בו.
אירוניה של חז"ל או אמירה אמיצה על אהבה בימי משבר?
פעמים רבות תהיתי אם אין כאן משום בדיחה פרטית ומרירה של חז"ל, משהו בבחינת—אבותינו זכו להתגלויות אדירות ומופלאות, ואילו אנו כל שנותר לנו להודות עליו הוא הרשות לקבור את מתינו (שלא לדבר על העובדה שאזכור המתים שלא הסריחו בהקשר של אכילת מזון אינו נעים במיוחד).
האם יש כאן התרסה כלפי מעלה? האם יש כאן אכזבה מהתפקוד של העם במשבר? ייתכן, אולם דומני שהוספת הברכה הזו מגלה ממדים חשובים במסורת שלנו:
א. תורת חיים אינה עוסקת רק ביפה ובאסתטי אלא גם בַּקשה, במר ובנכמר.
ב. אולי ניתן לזהות ממד של הזהרה באזכור המרד וכישלונו, מעין כוכבית אזהרה—הארץ יקרה לנו אולם אסור לנו להפוך הריבונות והשליטה עליה למטרה עליונה העיוורת לכל עניין אחר, שמא זו גם זו לא תעלנה בידינו.
ג. לפנינו דוגמה ליצירתיות ליטורגית במיטבה, זו הבונה על הקיים קומה נוספת: כדי שהמסורת תהיה חיונית ורלבנטית, לעתים יש להוסיף לה נדבכים חדשים. לבני הדור שחוו את כישלון המרד היה נחוץ להזכיר את חוויותיהם הקשות ולא רק להתרפק על העבר הנהדר.
ד. בהמשך לעניין היצירתיות בתפילה, ברכת "הטוב והמטיב" היא ברכה גמישה יחסית, מפני שמכילה תחינות קצרות רבות המתחילות במילה "הרחמן". דווקא הברכה המורכבת יותר מבחינת התופעה שהיא מייצגת הפכה כלי קיבול לבקשות של כל אדם, כל משפחה וכל קהילה, ואפשרה לכלול בקשות ותחינות ישנות, חדשות או מתחדשות על מה שעומד ברומו של עולמנו. וכך נוכל לבקש על בטחון חיילינו, על שלום באזורנו ובעולמנו ועל כל אירוע או עניין המעסיקים אותנו.
דווקא ברכה הקשורה באופן כה יסודי ועמוק לארץ מכילה בתוכה הזהרה מפני הפיכת הקשר עמה לחזות הכול, לעיקר הדוחה כל ערך אחר. אולי יש כאן שיעור חשוב: אהבת הארץ אינה דורשת הכנעה של האחר. אהבה כזו אינה הרואית כמפעלו של בר כוזיבא אבל היא אינה פחותה ממנו, ולעומתו היא בת קיימא!
מי ייתן שנזכה לאכול מפירות ארצנו בנחת.
שבת שלום,
הרבה דליה מרקס
