הצורך לעסוק מחדש בחתירה לשלום ›

"אני נזכר כיצד רבין עמד בחשאי מאחורי השיחות החשאיות בערוצים לא רשמיים שהובילו להסכם אוסלו ההיסטורי שנחתם על ידו ועל ידי יאסר עראפאת במדשאת הבית הלבן ב-13 לספטמבר, 1993, לפני כמעט 23 שנים." By Vince Musi / The White House [Public domain], via Wikimedia Commons

הטור מטה מבטא את עמדתו האישית של הרב רון קרוניש. יצויין כי לארגון רבנים למען זכויות האדם אין עמדה לגבי הפיתרון הפוליטי העתידי או לגבי המורשת של מנהיג פוליטי זה או אחר.

מדוע הרוב השקט בישראל נטש את החתירה לשלום? מדוע אנשים אינם יוצאים לרחובות בהפגנות תמיכה בתהליך השלום? מדוע נדמה שרבים כל כך הפכו לאדישים בכל הקשור לסוגיית השלום עם הפלסטינים?  ישנן ככל הנראה הרבה סיבות לתופעה זו, אך במאמר זה הרב רון קרוניש מתמקד באחת מהן: היעדרה של מנהיגות אמיצה לשלום.

"רבין, 20 שנים אחרי."

ביקרתי ידידה טובה שלי, אלי סלייטר, בצפון ניו יורק בתחילת השבוע, יחד עם אשתי איימי, במסגרת חופשת הקיץ שלנו. המארחת שלנו היא רעייתו של הסופר הידוע, רוברט סלייטר, שהיה אף הוא ידיד טוב, ושניפטר לפני שנתיים לאחר מאבק במחלת הסרטן. בביתה היפה, בקתה בבולטון, ניו יורק, על גדות האגם היפה 'לייק ג'ורג', ראיתי את הגרסה האחרונה של הביוגרפיה הידועה שכתב רוברט על יצחק רבין: "רבין: 20 שנים אחרי" (יצאה לאור בשנה שעברה על ידי הוצאת KIP Kotarim International ). הביוגרפיה הוזמנה על ידי מרכז רבין בתל אביב, כחלק מהאירועים לציון שנת ה-20 לרציחתו.

בגרסה האחרונה הזו של הספר, בוב (כפי שקראנו לו), הוסיף פרק סיכום חדש שבו הוא הציג את מחשבותיו על המורשת של רבין 20 שנה לאחר הרצח המזעזע והמקומם של ראש הממשלה שלנו. הרצח הנפשע בוצע על ידי צעיר יהודי קיצוני שהושפע מהרבנים שלו, לבצע פשע מתועב, ששינה את מהלך ההיסטוריה בישראל ופגע אנושות בתהליך השלום, עד לעצם היום הזה. כאשר קראתי את הפרק הזה, שתיאר, בין היתר כיצד רבין הפך באופן פרדוכסלי לסמל בתרבות הישראלית לאחר שהוא נרצח, פסקה אחת מפרק זה תפסה במיוחד את תשומת ליבי:

אלפי ישראלים הגיעו לפקוד את קברו לאחר ההלוויה. דיוקנו הודפס על גבי בולים. שירים נכתבו לזכרו. בעת רציחתו, מעטים יכלו להבין את הסיבה מדוע הישראלים הפכו את רבין למעין דמות פולחנית. אך כעבור זמן, הרבה ישראלים תפסו את רצח רבין כעדות מרשיעה לכך שהם השאירו אותו לבדו במאבק למען השלום, וכי הם, הרוב השקט, המשיכו בעיסוקיהם ולמעשה הפקירו את הרחובות לימין הפוליטי (הדגש הוא שלי. ר"ק).

פסוק מ"עקידת יצחק" בכניסה לחדר המיון במרכז הרפואי תל אביב (לשעבר "איכילוב"), לשם הוחש יצחק רבין לאחר שנורה ושם נפטר (2011) | צילום:ד"ר אבישי טייכר [CC BY 2.5 (http://creativecommons.org/licenses/by/2.5)], via Wikimedia Commons

לאחר שקראתי את הדברים, תהיתי: היכן נמצא עכשיו "הרוב השקט" למען השלום? או, האם בכלל ישנו עדיין רוב שקט למען השלום? או, שרוב אזרחי ישראל ויתרו על השלום וקיבלו את הצהרותיו של אחד "המנהיגים" שלנו שעלינו לחיות לעד על חרבנו. אני ממשיך לקרוא עוד מאותו פרק אחרון בספר זה, ואני נזכר כיצד יצחק רבין היה מנהיג אמיץ למען השלום; אני נזכר כיצד רבין עמד בחשאי מאחורי השיחות החשאיות בערוצים לא רשמיים שהובילו להסכם אוסלו ההיסטורי שנחתם על ידו ועל ידי יאסר עראפאת במדשאת הבית הלבן ב-13 לספטמבר, 1993, לפני כמעט 23 שנים. (אני ממליץ בחום על ספר מצוין בנושא זה שנכתב על ידי דויד מקובסקי שבו הוא מתאר את תפקידו של רבין בפירוט רב – עשיית שלום עם אש"פ – דרכה של ממשלת רבין להסכם אוסלו, Westview Press, 1995).

בנוסף לכך, אני זוכר את הנאום המרגש שנשא רבין בעת החתימה על הסכם אוסלו בוושינגטון שבו הוא אמר שהוא קץ במלחמות והוא רוצה לכונן שלום בישראל למען ילדיו ונכדיו. זו הסיבה מדוע תהליך השלום שהוא יזם כונה "שלום של אמיצים".

ואני שואל את עצמי: מדוע אין יותר מנהיגות למען שלום בישראל, אלא רק תשלום מס שפתיים לרעיון מעת לעת, לשם ריצוי מנהיגים בקהילה הבינלאומית בנסיבות אלו או אחרות? מדוע 'תהליך המלחמה' החליף את 'תהליך השלום' בשנים האחרונות, ואפילו בעשורים האחרונים? ואז אני אומר לעצמי: זה קל מידי להאשים את המנהיגים. אחרי ככלות הכול, הרי אנחנו בוחרים בהם שוב ושוב! הבעיה היא לא המנהיגים. הבעיה היא, כפי שידידי בוב סלייטר כתב בבירור ובצורה נוקבת, היא העם, ומה שמכונה "הרוב השקט"!

אם ישנו עדיין רוב שקט למען השלום, הרי הגיעה העת שרוב זה יתעורר, יפסיק להיות שקט, יאסוף את כל האנרגיה היצירתית והבונה והכישורים לעבודה למען שלום. הקיפאון הנוכחי בתהליך השלום לא יכול להימשך לנצח והסטאטוס קוו איננו בר קיימא בטווח הארוך. השגת שלום זה האינטרס האישי והלאומי שלנו. הוא חייב להפוך למטרה אסטרטגית, לא רק שורת קישוט בנאומים מידי פעם. אולם "הרוב השקט" יצא לחופשת הקיץ שלו. יתכן שאחרי הקיץ, נתעורר ונכיר בכורח להשגת שלום למען עצמנו, ילדינו, ונכדינו.

הרב רון קרוניש, 21 יולי, 2016