את חורבן הבית השני מייחסים חז"ל להתנהגות חברתית לא סולידארית ולקנאות חסרת תוחלת (ראו סיפור קמצא ובר קמצא בתלמוד הבבלי, מסכת גיטין, דף נה עמ' ב- דף נו עמוד א). בשיעור שהכינה מחלקת החינוך של רבנים למען זכויות האדם, ננסה לברר את יחסו של המקרא ושל חז"ל לסוגיית הקנאות, באמצעות שני הקנאים המובהקים ביותר בהיסטוריה היהודית: פינחס ואליהו – שלעיתים מזהים אותם כאחד.
ראשית נברר מהי המשמעות של "קנאות"?
במילון שושנה בהט, הקנאות מוגדרת כעמידה נלהבת לצד מנהיג או לצד רעיון או השקפה' (מילון ההווה, תשנ"ה), ואילו במילון שנכתב על ידי אחיה של בהט, איתן אבניאון, ההגדרה היא: 'אדיקות, דתיות, חרדיות, פנטיות' (מילה במילה: אוצר המילים הנרדפות, ת"א 2000). לכאורה, נראה כי במקרא היחס כלפי הקנאות הוא יחס חיובי. פינחס מקבל "פרס" על קנאותו "ברית שלום " וכהונה.
במדבר כ"ה
א וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב: ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: ג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר-אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל: ד וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-ה' מִיִּשְׂרָאֵל: ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר: ו וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: ז וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: ח וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: ט וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף: {פ}י וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: יא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: יב לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם: יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: יד וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן-סָלוּא נְשִׂיא בֵית-אָב לַשִּׁמְעֹנִי: טו וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת-צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן הוּא:
1. מהי הסוגיה המוצגת בפרק?
2. מה מניע את פינחס לעשות את המעשה המתואר לעיל?
3. היכן הייתה ההנהגה של העם שאמורה להתמודד עם המצב?
4. איזו אחריות רובצת על ההנהגה?
5. מה לדעתכם הקשר בין מעשהו של פינחס למתנת "ברית שלום" הניתנת לו?
6. האם אתם יכולים למצוא מקבילות לסוגיות דומות אתן אנו מתמודדים היום?
אצל יוסף בן מתתיהו נמצא עמדה יותר דו-ערכית למעשה הקנאות של פינחס. יוספוס פלביוס מצנזר את תיאורי השבח והשכר האלוהיים, ולגרסתו פינחס מונע יותר ממניעים אישיים מאשר ממניעים אידיאולוגיים:
"… ומאחר שהיה מצטיין באומץ רוחו ובכוח הגוף שלו במידה כזו, שברגע שנתקל בפורענות לא היה נפטר ממנה עד שהתגבר עליה ונחל ניצחון" (קדמוניות היהודים, ספר רביעי, עמ' 124).
1. את מי או את מה משרתת הצנזורה של יוספוס פלביוס?
2. מדוע לדעתכם יוסף בן מתתיהו מעביר את מעשהו של פינחס מן המימד האידיאולוגי למימד האישי?
במשנה: "הגונב את הקסוה, )כלי שרת, כלי מקדש) והמקלל בקוסם, (מקלל את האלוהים בשם עבודה זרה) והבועל ארמית (נכרית) – קנאים פוגעים בו. כהן ששמש בטומאה – אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה, ומפציעין את מוחו בגזירין" (משנה, סנהדרין ט, ו)
1. מה משותף לארבע העבירות הללו?
2. מדוע לדעתכם החלת ההליך המשפטי על עבירות אלה צומצמה?
3. כיצד הויתור של פיקוח בית הדין עשוי להשפיע על הסדר החברתי ותיקון העולם?
קראו את דברי הבבלי והירושלמי על סוגיה זו. בשני התלמודים חכמים אינם מתלהבים ממעשהו של פינחס. ויתרה על כן, הם אף טוענים כי אילו נפגע פינחס במהלך מעשהו, אזי זימרי היה פטור:
בבלי, סנהדרין פ"ב ע"א "אמר רבי יוחנן: הבא לימלך – אין מורין לו. ולא עוד, אלא שאם פירש זמרי והרגו פינחס – נהרג עליו. נהפך זמרי והרגו לפינחס – אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא".
אמר לו [זמרי למשה]: בן עמרם! זו [=כזבי בת צור] אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה – בת יתרו מי התירה לך? נתעלמה ממנו הלכה. געו כולם בבכייה, והיינו דכתיב: 'והמה בוכים פתח אהל מועד'. וכתיב: 'וירא פינחס בן אלעזר', מה ראה? אמר רב: ראה מעשה, ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית – קנאין פוגעין בו?! – אמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא [=קורא האיגרת שיהא הוא השליח]. ושמואל אמר: ראה שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'! כל מקום שיש חילול השם – אין חולקין כבוד לרב".ירושלמי סנהדרין דף מח, ב פרק ט הלכה ז גמרא קסווה קיסטא. רב יהודה אמר כלי משל בית המקדש היה כמה דתימר ואת קשות הנשך: המקלל בקסם. כגון אילין נפתאי דמקללין לקניין קיינך קנווך (שם אומה אחת שמקללים באמצעות קסמים): הבועל ארמית. תני רבי ישמעאל זה שהוא נושא נכרית ומוליד בנים מעמיד אויבים ממנה למקום. כתיב וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן מה ראה? ראה את המעשה ונזכר להלכה הבועל ארמית הקנאים פוגעין בהן. תני שלא ברצון חכמים. ופינחס שלא ברצון חכמים אמר רבי יודה בר פזי ביקשו לנדותו אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וגומר. מה טעמא דרבי עקיבה נאמר כאן מות יומת ונאמר להלן כל הקרב אל משכן ה' ימות וגו' מה טעמון דרבנין נאמר כאן מות יומת ונאמר להלן והזר הקרב יומת מוטב שילמד יומת מיומת ואל ילמד יומת מימות:
1. מהן ההסתייגויות של חכמים (בשני התלמודים) ממעשהו של פינחס?
2. מה דעתכם על הטיעון של ר' יוחנן על כך שזמרי יכול היה להפעיל עליו "דין רודף"?
3. מהו המרכיב הנוסף שמפריע להם בהתנהגותו של פינחס? כיצד הם מיישבים אותו?
4. כיצד פתרון זה מסייע להם להבהיר את הסתייגותם?
המדרשים ב-במדבר רבא ובמדרש תנחומא מדגישים בעיקר את "ברית השלום" שניתנת לפינחס אחרי מעשהו.
במדבר רבה כ"א,א – גדול השלום שנתן לפינחס שאין העולם מתנהג אלא בשלום והתורה כולה שלום שנא' דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם (משלי ג', יז). ואם בא אדם מן הדרך שואלין לו שלום… שמע ישראל חותמין פורס סוכת שלום על עמו, התפלה חותמין בשלום, בברכת כהנים חותמין בשלום. אמר ר' שמעון בן חלפתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום שנאמר ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם (תהלים כ"ט, יא) מדרש תנחומא פרשת פינחס סימן א
"פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן" – מה ראה הקב"ה ליחס פינחס אחר מעשה זה? שבשעה שנדקר זמרי עם כזבי עמדו השבטים עליו ואמרו: ראיתם בן פוטי זה שפטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, הרג נשיא שבט מישראל. לפיכך בא הכתוב ליחס פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" – גדול השלום שנתן שאין העולם מתנהג אלא ע"פ השלום, והתורה כולה שלום …אם בא אדם מהדרך שואלין לו שלום וכן בשחרית שואלין לו שלום ובערב שואלין לו שלום וקוראין קריאת שמע וחותמין בשלום: הפורס סוכת שלום. ובתפילה חותמין המברך את עמו ישראל בשלום.
1. נסו לזהות את החיבור בין ההסתייגויות של חז"ל ממעשהו של פינחס לבין "שלום"?
במדרש, לרוב מזהים את אליהו הנביא עם פינחס ומשייכים את הקנאות של אליהו לזו של פינחס. אך נראה כי "ברית השלום" שניתנה לפינחס לא עברה לאליהו. בסיפור המקראי אליהו מוצג כקנאי תשוש ונרדף המבקש את נפשו למות. לאחר שהעם הולך בעקבות אחאב ואיזבל וחוטא, אליהו כועס עליהם וגוזר על ישראל בצורת.
מלכים א' י"ט – ט וַיָּבֹא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה, וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר-ה' אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ: י וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ: יא וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה': יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה: יג וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ: יד וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ: {ס} טו וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת-חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל-אֲרָם: טז וְאֵת יֵהוּא בֶן-נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל וְאֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ:
1. מה מבקש ה' לרמוז לאליהו על ידי הדגמה של הרוח, הרעש והאש?
2. מהו לדעתכם התפקיד של "קול דממה דקה"?
3. האם תוכלו לחבר בין "קול דממה דקה" לבין "ברית שלום"?
4. האם אליהו מבין את הרמז?
5. מה לדעתכם המשמעות של מינוי אלישע כמחליפו של אליהו בעיתוי הזה?
פרקי דרבי אליעזר, פרק כח "עמד אליהו ז"ל וברח לו להר חורב, שנאמר "ויקם ויאכל וישתה", ושם נגלה לו הקב"ה. אמר לו: "מה לך פה אליהו", (ענה לו אליהו:) "קנא קנאתי," אמר לו (הקב"ה): לעולם אתה מקנא, קנאת בשטים על גלוי עריות, שנאמר: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן", וכאן קנאת. חייך, שאין עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך. מכאן התקינו חכמים לעשות כסא אחד מכובד למלאך הברית, שנקרא אליהו ז"ל מלאך הברית."
1. מהו התיקון של אליהו לפי מדרש זה?
2. כיצד לדעתכם הופך אליהו מנביא קנאי המזוהה עם פינחס – אבי הקנאות היהודית, לסבא חביב האוחז בידיו תינוק?
3. האם נוכל ללמוד משהו על עמדתם של חכמים לגבי קנאות? האם עמדתם בהכרח שלילית?
סיכום:
אנו רואים כי במקרא ובהמשך אצל חז"ל, היחס לקנאות הוא מורכב ורב מימדי. המעשה הקנאי גם אם הוא מתקבל באהדה או בהבנה יחייב תיקון מצד המקנא.
• בימינו, מתי לדעתכם קנאות היא הכרחית – אם בכלל? ומתי לא?
• נסו להיזכר באירועים שהתרחשו בשנים האחרונות בארץ ובחו"ל, האם היה מימד של קנאות באירועים אלה? אם כן כיצד זה התבטא? האם מול מעשה "הקנאות" הוצב התיקון המתבקש ממנו?
https://rhr.org.il/heb/wp-content/uploads/2016/07/שיעור-קנאות.pdf
