הבוקר, יום השנה להריסה הראשונה והגדולה ב-2010, כוחות הרסו את הכפר הבדואי אל-עראקיב בפעם ה-101. הכוחות המשיכו דרומה, ואנחנו ממתינים/ות לדעת איפה עוד יהיו הריסות.
במקביל, הכלים ההנדסיים של הקק"ל עזבו את את השטחים שתושבי אל עראקיב תובעים עליהם בעלות, ושבג"צ הורה לבית המשפט המחוזי לשמוע את תביעות הבדואים לגביהם ולדון בהן. למרות ההקשר של הליך משפטי שלא הסתיים נכנסו הכלים לשטח וכאמור יצאו ממנו אמש. איננו יודעים האם יצאו מוקדם מהמתוכנן, או סיימו מה שתכננו לעשות מראש. מה שידוע הוא שמנהל מחוז הדרום של מנהל מקרקעי ישראל אמר לתושבי אל עראקיב שהעבודות היו הכנות לנטיעות בסתיו, וזאת למרות שההליך המשפטי טרם הסתיים. המטרה היא שיהיה במקום יער במקום כפר; יער עם בית קברות בליבו המעיד על הכפר שהתקיים שם מראשית המאה ה-20. נא להפנות את דרישתנו לקק"ל ולמנהל מקרקעי ישראל להפסיק להרוס כפרים בדואים.
רקע
אל עראקיב הוא כפר לא מוכר שפונה בשנת 1951 בדרישת המושל הצבאי, כשהפינוי הוצג כזמני. התושבים הועברו למתחם "הסייג" [משולש דימונה, ערד, באר שבע]. הבדואים החליטו לשוב לשטחם משראו כי ההבטחה להשיבם לא מתממשת, והעניינים התלהטו כשקק"ל החליטה לטעת יער במקום הכפר.
המשפט על דיני הבעלות והמצב המשפטי של הקרקע היה סבוך וארוך, והוא מבוסס על דוקטרינה משפטית שלא מכירה בשיטת הבעלות הבדואית המסורתית. זאת למרות שהשלטונות העות'מניים, הבריטיים וגם התנועה הציונית של טרום הקמת המדינה דווקא הכירו בשיטת הבעלות הבדואית המסורתית ואך רכשו אדמות מבדואים על בסיס שיטה זאת.
