פרשת השבוע "מטות": ברבריות ואנושיות, רשות ומצווה, בימים ההם ובזמן הזה ›

משה במלחמה נגד עמלק. מקור התמונה: John Everett Millais [Public domain], via Wikimedia Commons

מהו הקשר בין הדברים הנתונים במחלוקת של הרב הראשי לצה"ל איל קרים, ביחס לאונס שבויות, ולפרשת השבוע, שבה משה כועס על שבני ישראל הותירו בחיים את הנשים והטף, בקרב נגד מדיין. הרב ג'רמי מילגרום, בדבר תורה לפרשת השבוע "מטות, מבקש לשאוף אל יהדות שמסירה את הרוע מִמַּעֲלָלֵינוּ.

תרעומת רבה עוררו במקומותינו דבריו של המיועד למשרת רב ראשי לצה"ל, איל קרים, בסוגיית "אשת יפת תואר"(ספר דברים, תחילת פרק כ"א) כאשר נמנע מלהשיב שאסור לפי ההלכה לחייל לאנוס שבויה באומרו שמותר לעשות דברים מסויימים בשדה הקרב למען הצלחת המערכה. בפרשת השבוע הזה, “מטות", מוצאים אנחנו את משה רבינו קוצף על בני ישראל שניצחו את מדיין והרגו "רק" את כל לוחמי האויב, והותירו בחיים את הנשים והטף.

“החייתם כל נקבה"! זעק אבי האומה, וצווה, “ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו, וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם".

אמנם לא נמצא בית הקברות שמכיל את עצמות לפחות מאה אלף הנרצחים (על סמך מספר הבתולות שנספרו, 32,000, שיש לשער את גילן הממוצע כפחות מ15 שנה, אפשר להעריך שהיה מספר שווה של זכרים בני אותו גיל, ושמספר הנשים הבוגרות ובני זוגם הגיע להרבה יותר מ 64,000…) ולכן אין עדות ארכיאולוגית לטבח, ואולי כל סיפור הזה אינו אלא פנטזיה חולנית של סופר מאוחר, אך יש פה עליית מדרגה זוועתית מההיתר שניתן בספר דברים ללוחם היחיד לאבד את צלם אנוש בשבויה מזדמנת למצווה מפורשת המחייבת שואה של ממש. וכמה אירוני שמשה, שכמעט נכחד כתינוק במצוות פרעה – "כל הבן היילוד הייאורה תשליכוהו" – נהפך גם הוא בסוף ימיו לרוצח ילדים המוני.

"וכמה אירוני שמשה, שכמעט נכחד כתינוק במצוות פרעה – "כל הבן היילוד הייאורה תשליכוהו" – נהפך גם הוא בסוף ימיו לרוצח ילדים המוני."

כל אחד וטעמו עמו: פרעה פחד מהריבוי הטבעי של עבדיו, “ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ”, ומשה חשש מההשפעה העבודה הזרה שבידם, “הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל  בה' על דבר פעור ותהי המגיפה בעדת ה' “ – אבל התוצאה זהה: החמורה שבהפרות זכויות האדם (בעצם, לא זהה: בלשון ההגדה, "פרעה לא גזר אלא על הזכרים”, אבל משה, כמו לבן, "ביקש לעקור את הכל”, ובלשון ימינו, להשמיד עם)

אבל אנחנו לא כאלה, נכון? אין אנו מכוונים לג'נוסייד, והנשים והטף והגברים הבלתי מעורבים בלחימה ש"מוצאים את מותם" בידינו אינם אלא נזק אגבי — collateral damage, נכון? יש בינינו שאינם מוכנים לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה" בטענה שהכל באשמתם. יש שיזכירו ששפיכות הדמים שאצלנו אינו מתקרב במימדיו למה שקורה בסוריה, בעיראק ובאפגניסטאן.. אבל אינני מוצא בהשוואה הכמותית הרבה נחמה: גם אם איננו הגרועים שבעמים הברברים היום, איננו גם עם צדיקי אומות העולם. בעוד שבועיים, כשנקרא את הפטרת "חזון", ונשמע את תוכחת הנביא ישעיהו, "ידיכם דמים מלאו", נהיה ערוכים ומוכנים שוב לתרץ למה איננו מתכוונים להיענות לתביעתו, “רחצו, היזכו, הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני, חידלו הריע, לימדו היטב, דירשו משפט, אשרו חמוץ, שיפטו יתום, ריבו אלמנה".

לא הייתי מהמר שננהג אחרת, אבל הרשות בידינו. כי עוד לא אבדה תקוותנו.

שבת שלום,

הרב ג'רמי מילגרום,

• עוד מדברי התורה של רבנים למען זכויות האדם

• האזינו לתכנית הרדיו "רוח חדשה" עם הרב קובי וייס וציונה מידלש המשוחחים על פרשת השבוע