"פועלים קנאים יהודים נגד מי שבעיניהם עובדי עבודה זרה או יהודים לא כשרים. מספיק להיזכר בהצתת כנסיית הלחם והדגים וברצח שירה בנקי במצעד הגאווה בקיץ האחרון." בתמונה: שירה בנקי ז"ל.
בדבר תורה לפרשת "פנחס", תמר אברהם יוצאת נגד הקנאות הדתית, שאינה סובלנית לדתות אחרות. היא קוראת מחדש את מעשה הרצח של פנחס. ומראה כיצד המדרש מציג דגם של כהונה רצוייה, שמשאירה את הקינאה לה' ומניחה את השלום כערך עליון לתורה.
הקנאה לאל האחד שאינו סובל אלים אחרים
פרשת "פנחס" פותחת בדבר ה' הדן במה שסופר בסוף פרשת "בלק" – מעשה פנחס, אשר דקר למוות איש ישראלי וזוגתו המדינית. וזה מה שחושב ה' על המעשה:
"פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כה,יא-יג).
הקנאה לאל האחד שאינו סובל אלים אחרים ועבודת אלים אחרים היא תופעה שמתעצמת מחדש בזמננו. קנאי "המדינה האסלאמית" רוצחים בדם קר ובדרכים זוועתיות את מי שבעיניהם כופרים – בני דתות אחרות הנחשבים עובדי עבודה זרה, אך גם מוסלמים שסטו לדעתם מדרך היושר. בממדים קטנים בהרבה, אך באמונה לא פחות עמוקה בצדקת דרכם, פועלים קנאים יהודים נגד מי שבעיניהם עובדי עבודה זרה או יהודים לא כשרים. מספיק להיזכר בהצתת כנסיית הלחם והדגים וברצח שירה בנקי במצעד הגאווה בקיץ האחרון. קל ליהודים האלה לראות את עצמם כמקנאי את קנאת ה' בדרכו של פנחס.
האם קנאתו של פנחס אכן נחשבת מידה טובה
אולם, כאשר קוראים את הטקסט המקראי בדייקנות ומעיינים בפרשנות המסורתית, מתעורר ספק רב האם קנאתו של פנחס אכן נחשבת מידה טובה. לכאורה משתמעת מדברי ה' הערכה לפנחס: הוא הפך את עצמו לזרוע המבצעת של האל, הטיל את העונש הראוי על מי שסטה מהתורה ובכך בלם את חמת ה' ומנע עונש גדול עוד יותר לכלל ישראל.
עם זאת, כאשר מעמיקים במשמעותה של כל מילה ומילה, שני ביטויים מעוררים פליאה: ראשית, לפנחס ולזרעו מובטחת "ברית כהנת עולם". והלא כבר הובטחה הכהונה לאהרן ולזרעו ובתוכו גם לפנחס? האם אישור נוסף של כהונת פנחס נדרש, משום שבמעשהו היה משהו שעלול היה לפסול אותו מלהיות כוהן? שנית, הברית אותה כורת ה' עם פנחס היא "ברית שלום". קשה לחשוב על מושג מנוגד יותר לקנאה מאשר "שלום". אם פנחס זקוק ל"ברית שלום", אולי משתמע מכך הצורך בתיקון ואיזון מידותיו?
האם פנחס הפסיד את הכהונה בגלל מעשה הרצח
ואכן, חזקוני כותב בפירושו לתורה כי פנחס חשש שבעקבות הרצח שביצע הוא הפסיד את הכהונה, שכן כתוב בברכות לב,ב: "א"ר יוחנן כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו שנא' 'ידיכם דמים מלאו'" [ישעיה א,טו]. חזקוני ממשיך ואומר ש"הואיל והרציחה לשם שמים היתה," הבטיח ה' לפנחס את המשך כהונתו, אך בכל זאת באה כאן לידי ביטוי תחושה כי קרבה מיוחדת לה', כפי שהתאפשרה לכוהנים בעבודתם במקדש, אינה עולה בקנה אחד עם שפיכות דמים. תפיסה זו משתקפת בין היתר גם באיסור על דוד לבנות את בית המקדש משום ששפך דם רב (דברי הימים א' כב,ח) ובהסבר לאיסור על הנפת חרב על המזבח (שמות כ,כא) בכך כי מקומו של כלי הריגה אינו במקום שאמור להאריך ימים (ראה למשל פירוש רש"י).
מדרש במדבר רבה פותח את פרשת פנחס במחשבות על משמעותה של ברית שלום: "גדול השלום שנתן לפנחס, שאין העולם מתנהג אלא בשלום והתורה כולה שלום שנא' 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום' [משלי ג,יז] … שמע ישראל חותמין פורס סוכת שלום על עמו, התפילה חותמין בשלום, בברכת כהנים חותמין בשלום. אר"ש בן חלפתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום שנאמר 'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום'" [תהלים כט,יא] (פרשה כא,א).
השלום מוצג במדרש רבה, כערך עליון, כמהותה של התורה וכבסיס לקיום העולם. כל ראיה לחשיבות השלום שמביא המדרש נשמעת כמו צעקה אל פנחס, שילמד מה היא הכהונה האמיתית, ומה היא עבודת ה' האמיתית: לא לקחת את החוק בידיים ולהרוג בשם ה', אלא להתייחס בסובלנות גם למי שנראה לנו סוטה מהתורה. ולהשאיר את הקנאה לה'.
שבת שלום,
תמר אברהם
