בתמונה: השרידים של מגדלי התאומים לאחר הפיגוע של אל קעידה בניו יורק. CC0 Public Domain
כשחושבים על טרור ואלימות הנובעים מפנאטיות דתית, אנשי הדת שמפיצים שנאה שאיננה בגדר הסתה ישירה, משחקים בתוך גבולות החוק ולעיתים אף חלק מהממסד – הם הסכנה האמיתית. הגיע הזמן לחזק את הדיאלוג הבין-דתי. הרב רון קרוניש, מייסד המחלקה הבינדתית ברבנים למען זכויות האדם.
דת היא כלי עתיק ורב עוצמה המאפשר להניע אנשים לפעולה ולתת להם תחושה שפעולה זו מעניקה משמעות לחייהם. ככזו היא כלי חשוב שמביא הרבה טוב לעולם. במקביל, יש מי שמשתמשים בדת כדי להפיץ שנאה ולעודד אלימות. האירוע הטראגי האחרון באורלנדו הוא דוגמה מובהקת כיצד כסות דתית משמשת כ"כליא ברק" לתסכולים אישיים, בחסות אנשי דת קיצוניים.
אלא שאנשי הדת שמסיתים בצורה ישירה ובוטה – למשל אנשי תנועות הג'יהד או מהצד היהודי, גם אם בהיקף קטן בהרבה, תומכי כהנא – נרדפים או לכל הפחות מנוטרים על ידי רשויות החוק. האנשים הללו אומנם מסוכנים, אבל הבעיה הזו מטופלת וזוכה לתשומת לב יחסית. לא כך לגבי אנשי הדת שמפיצים שנאה בצורה יותר מתוחכמת.
ישנם אנשי דת שמציירים את האחר ככופר, כנחות, כבלתי אנושי אך לא קוראים ישירות לאלימות נגדו ולא פועלים ישירות באלימות. אנשי הדת הללו הם לא פעם חלק מהממסד במדינות כמו קטר וסעודיה, אבל גם בישראל, רבני ערים מפיצים דברי שנאה.
איך לפעול נגד חלקים גזעניים בממסד
ב-2010 חתמו 39 רבני ערים על קריאה לא להשכיר דירות לערבים, לפליטים אפריקאים ולמהגרים לא-יהודים בכלל. האנשים הללו הם לא רק חלק מהממסד הישראלי – הם מקבלים ממנו כסף, ומשמשים במשרה ציבורית רשמית.
חופש הביטוי הוא אחת מהזכויות החשובות ביותר, גם לדעות חשוכות ונוראיות. ולכן – באם אין מדובר בהסתה ישירה – לא ראוי להשתמש באמצעי ענישה או כפייה מדינתיים נגד אנשי דת מפיצי שנאה. אבל בהחלט יש מה לעשות נגדם: ראשית, ראוי שלא יהיו חלק מהממסד, ושממסד שהם חלק ממנו יזכה לגינוי ממסדים אחרים באזור ובעולם בכלל.
בסעודיה שיש בה אינדוקטרינציה לאחד הזרמים הפנאטיים באסלאם, רואים ניצנים מבטיחים לקולות אמיצים ושונים, כולל מתוך הממסד השמרני, שיוצאים נגד תיאלוגיות השנאה של דאעש ודומיהם. יש מקום להאמין שהמחיר – מבחינת לגיטימציה – ששילמה סעודיה על היותה חממה לפנאטים, תרם במשהו למגמות החיוביות. יש בהחלט מקום שהממסד ייצא נגד אנשי דת מפיצי שנאה באופן אקטיבי, ויטיב לחנך נגד הלגיטימיות של עמדותיהם.
דיאלוג בין-דתי
לבסוף, יש לפעול למניעת התרחבות קבוצת אנשי הדת מפיצי השנאה. יש להבחין בין מפיצי השנאה לאנשי דת שמרנים, שגם אם לא אוהבים את עמדותיהם הם לא מהדהדים פרשנויות רוויות שנאה לכתבי הקודש. אנשי הדת השמרנים והאדוקים עשויים להתדרדר למחוזות של שנאה אם ירגישו שאמונותיהם מאוימות או מסומנות כלא לגיטימיות באופן מוכלל וגורף. לשם כך כלים של דיאלוג בין-דתי ודיאלוג בין זרמים שונים באותה דת הם דבר חשוב ביותר. הדיאלוג הבין-דתי מאפשר לחזק את האמונה של אנשי דת שיש מקום לדרך שמכבדת את הדת שלהם ובה בעת יוצאת נגד פנאטיים בני אותה דת.
במחלקה הבין-דתית שהצטרפה לאחרונה ל "רבנים לזכויות האדם" היו לנו הצלחות רבות להשפיע על אנשי דת שמרנים, באסלאם וביהדות, במשך השנים. לדוגמה, כתוצאה מדיאלוג בין-דתי אינטנסיבי שערכנו במשך 6 שנים, במסגרת תכנית "קול דתי מפייס" בין רבנים אורתודוקסים מהציונות הדתית ובין אנשי דת מוסלמים ונוצרים, נוצר שינוי תודעה עמוק אצל חלק ממנהיגי הדת המרכזיים בישראל.
לדיאלוג הייתה השפעה לטווח הארוך: רב אחד הזמין אחד השייחים המובילים בארץ לדבר בפני תלמידי ישיבת ההסדר שלו בפחת תקווה; רב אחר הכין קורס ראשוני מסוגו על "כבוד האדם ויחס לגר שגר בתוכנו" עבור תלמידות מצטיינות בסמינר להכשרת מורים דתיים בירושלים; רב ושייח'–שהפכו לידידים טובים ושותפים לדרך במשך כמה שנים- ואף הופיעו ביחד בתוכנית טלוויזיה כדי להוקיע אלימות נגד חפים מפשע בשם הדת. אני יכול לתת דוגמאות אחרות רבות ולספר סיפורים מרתקים על מעשים של פיוס ואמפתיה הדדיים שקרו בעקבות דיאלוג בין-דתי רציני, רגיש, ומתמיד במשך שנים.
הנקודה היא שבאמצעות שימוש מושכל בשלל הכלים שעומדים בפנינו כחברה – הוקעת אנשי דת מפיצי שנאה מחד ודיאלוג עם אנשי דת שמרנים מאידך – אנו יכולים לפרק את המוקש של פנאטיות דתית או לפחות למזער את הסכנה הגלומה בו.
הרב ד"ר רון קרוניש הוא מייסד המחלקה הבין-דתית ברבנים למען זכויות האדם שהייתה בעבר ארגון בשם המועצה הבין דתית המתאמת.
