פרשת השבוע "שלח": לתור או לא לתור, זאת השאלה ›

CC0 Public Domain

בדבר תורה לפרשת 'שלח' יעל וורגן דנה בשליחת המרגלים לתור את הארץ המובטחת, כהתחקות אחר הרגש של הלב. אך האם נרצה לתת לו להיות המנחה היחיד של ההכרעות המוסריות שלנו? ומה המקום של הזיכרון בקבלת החלטות שלנו? ואיך הדברים קשורים לעבודה של מימוש זכויות האדם?

לתור או לא לתור? – זאת השאלה (וגם – איך לא נהיה נרגנים באוהלינו)

"שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר י"ג, ב')

הפרשה נפתחת בציווי לתור את הארץ, בין אם זהו ציווי אלוהי, או על דעתו של משה עצמו (כפי שמציעים חלק מהמפרשים הדורשים את הצירוף 'שלח-לך'), או יוזמה של העם (כפי שמסופר מפי משה בפרשת דברים). והיא מסתיימת בפרשת ציצית, ובה הציווי לא לתור:

"וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם" (במדבר ט"ו, ל"ט).

בין ה"לתור" הרצוי, הלגיטימי, לבין ה"לתור" האסור

מה בין ה"לתור" הרצוי, הלגיטימי, לבין ה"לתור" האסור? בשני העניינים מופיעה הראייה כפעולה החושית הנדרשת על מנת לבצע את המצווה.

ראשית, בפרשת המרגלים:

"וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ–הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב. וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ–הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה; וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה–הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה, הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן…" (במדבר י"ג, י"ח-כ)

שנית, בפרשת ציצית:

"וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹת יְהוָה, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (במדבר ט"ו, ל"ט).

במקרה של הציצית מעניין הדבר, שאנו אמורים לראות את הציצית, אך להיזהר מלתור אחר עינינו…
בהנחיות שקיבלו המרגלים, הם התבקשו להשתמש בראייה על מנת להביא נתונים על המצב בארץ.
הרמב"ן שואל, מדוע הסכים משה לשלוח מרגלים לראות האם הארץ טובה, שהרי כבר נאמר לו על ידי השכינה מתחילה, ש[הארץ] היא טובה ורחבה (שמות ג', ח'). הרמב"ן משיב, שהריגול היה למטרת הכנה לכיבוש הארץ ולא באמת לברר אם היא טובה. אבל על פי פשט הפסוקים – התשובה איננה ידועה מראש, וכל האפשרויות פתוחות. טובה או רעה, חזק או רפה, מעט או רב, שמנה או רזה – השאלות מוצגות באופן מאוזן ואין נטייה מראש לצד כלשהו.

הבלבול הטרגי בין עובדות להערכות המרגלים

בחזרתם של המרגלים ובדיווח שהם מוסרים התרחש הבלבול הטרגי בין עובדות להערכות. בתחילת דבריהם הם משיבים על השאלות בנתונים עובדתיים, אך בסוף דבריהם הם נגררים לקביעות הנוגעות לדימוי העצמי שלהם ולדימוי שלהם בעיני הנפילים בארץ:

"וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק–מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר י"ג, ל"ג)

מיד, כתוצאה ישירה של דברים אלו – העם פורץ בבכי ומבקש נפשו למות. בגמרא אנו מוצאים את האמירה:

"אמר רב משרשיא: מרגלים שקרי הוו (שקרנים היו) בשלמא 'ונהי בעינינו כחגבים' – לחיי (נניח 'ונהי בעינינו כחגבים', בסדר) אלא 'וכן היינו בעיניהם' – מנא הוו ידעי ? (מניין היו יודעים)? – ולא היא…" (בבלי סוטה ל"ה ע"א)

כלומר – המרגלים מניחים שאם הם חשים כחגבים אל מול הנפילים, כך הם גם נתפשים בעיניהם. אולם אין להם כל דרך לדעת זאת, וההצגה של הנחה זו (גם אם היא הגיונית) כעובדה במסגרת העובדות על הארץ – בזה חטאם. המרגלים מציגים את הרגשות שלהם ושל האחרים כעובדות ודאיות. ובמיוחד כאשר הרגשות הם שליליים (כי המצב באמת קשה…) – הצגה כזו של הדברים זורעת ייאוש. וייאוש מוביל למוות. בפרשת "דברים," משה מספר את הסיפור לעם ומתאר את חוסר האמון והייאוש שלהם במילים: "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם" (דברים א' כ"ז).

לתור או לא לתור?

אם נחזור לשאלה: אז לתור או לא לתור? נראה שמשמעויותיהם כמעט הפוכות: "לתור את הארץ" של המרגלים כוונתו היתה ללמוד את המציאות באופן הכי ישר שניתן, כדי להחליט איך לנהוג. וכוונת "ולא תתורו" של פרשת ציצית. שלא נרשה לליבנו (דהיינו – רגשותינו ותשוקותינו) להיות המנחה היחיד של הכרעותינו המוסריות. וייתכן שישנה הבחנה נוספת, בין "לתור את הארץ" כמצווה שהיתה נכונה לשעתה, לבין ציצית – שנקבעה כמצווה לדורות – ולכן מציבה את הזיכרון ככלי חשוב לעיצוב התנהגותנו.

נראה שבעבודתנו כפעילי זכויות האדם, דווקא העיניים והלב חשובים מאוד. אנו פועלים מתוך תחושות עמוקות של חמלה וסולידריות אנושית, ולא נוכל לוותר על נקודת מוצא חשובה זו. אולם אנו יכולים ללמוד מהפרשה את החשיבות שבהבחנה בין הכרה ולמידת המציאות בה אנו פועלים ברמה העובדתית, לבין הפרשנות שאנו מעניקים לנתונים.

כאשר המציאות נראית קשה מתמיד, עלינו לא לשגות בתקוות שווא, מצד אחד, אך בעיקר עלינו להיאבק בייאוש הרובץ לפתחנו. עלינו להיזהר לא להיות 'נרגנים באוהלינו'. אולי נוכל ללמוד גם מרחב, גיבורת ההפטרה, שבתוך מציאות קשה ואכזרית, קשרה חוט של תקווה בחלונה.
שבת שלום,

יעל וורגן

 

• עוד מדברי התורה של רבנים למען זכויות האדם

• האזינו לתכנית הרדיו "רוח חדשה" עם הרב קובי וייס וציונה מידלש המשוחחים על פרשת השבוע