CC0 Public Domain
בדבר תורה לפרשת "בהעלותך", הרב ראובן המר מבקש ללמד יהדות הוּמָנִיסְטִית הדורשת צדק וחסד לכולם, יהודים ולא יהודים גם יחד.
על-פי חוק התורה, לא-ישראלים זוכים באופן כללי ליחס הוגן וצודק
"וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן משֶׁה נֹסְעִים | אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְהֹוָה דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ: וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי | עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם."
יתרון, חתן משה הוא הדוגמה המובהקת של הלא-יהודי הטוב המופיע בתנ"ך ויש הרבה אחרים: מלכיצדק, איוב והמלאכים בספר יונה. בהתבססה על הוראת התורה שכל בני האדם נבראים בצלם אלוהים ועל העובדה שניסיון השעבוד במצרים צריך ללמד אותנו, שלא להתייחס רע אל הנכרי [גם חקיקת התורה רגישה לצרכיהם של לא-יהודים]. הנורמות המוסריות הבסיסיות של התורה חלות על כולם, ישראלים ולא- ישראלים. הלא-ישראלי, שהוא נכרי, נבדל מן הישראלי רק בחוקים מסוימים מאוד, שבהם נעשות הבחנות בכל חברה בין זכויותיהם של אזרחים לבין אלה של לא-אזרחים. על-פי חוק התורה, לא-ישראלים זוכים באופן כללי ליחס הוגן וצודק. ללא-ישראלי המתגורר בארץ ישראל מגיעות הזכויות הבסיסיות של הישראלי ומייחדים לו דאגה מיוחדת.
"…התנאים עצמם במאה הראשונה והשנייה למניינם פסקו שלא-יהודים כלולים בפסיקות המוסר שנמצאו בברית שבע מצוות בני נח, והוציאו צו – בשם ברי-סמכא חשובים כמו רבן גמליאל ורבי עקיבא – שאי צדק כלפי לא-יהודי אסור ושהוא אף חמור מאי צדק כלפי יהודי בשל חילול השם." | "צורת ר' עקיבא" בהגדת מנטובה | Public domain], via Wikimedia Commons
עקרון התורה שכל בני האדם נבראים בצלם אלוהים
התורה עצמה וכתבי התנ"ך באופן כללי מניחים כעובדה את השוויון הבסיסי של כל המין האנושי ומראים את אהבת אלוהים לכל בני האדם. בנוסף, הם מכירים בתפקידו המיוחד של ישראל כ"ממלכת כוהנים." בני ישראל נחשבים כבעלי קשר מיוחד לאלוהים, היות שניתן להם התפקיד להיות משרתיו המיוחדים של אלוהים, כוהני אלוהים. לא משתמעת מכך עליונות גזעית, כפי שמבהירים הנביאים, במיוחד ישעיהו ועמוס.
בסוגיית מקומם של לא-יהודים – הווה אומר, גויים – בהלכה היהודית ובמחשבה היהודית. אין ספק שקיימים רעיונות שונים ושתקופות היסטוריות שונות מציגות תמונות שונות: כוללות וסגורות, חיוביות ושליליות, משבחות ומגַנות.
כתבים תלמודיים מחזקים את עקרון התורה שכל בני האדם נבראים בצלם אלוהים ושמקור כולם באותו זוג בראשיתי, כך שנחיתות או עליונות גזעית אינן קיימות. אף על פי כן, תוך שיקוף רגשות הדיכוי והשנאה למעצמה הכובשת, ישנם מקומות שבהם הכתבים הללו מפגינים עוינות גלויה כלפי רומא וכלפי עבודת אלילים וגויים באופן כללי, תוך שהם מבטאים גישות שונות ליחס לגויים. בעוד שברי-סמכא מסוימים מצדדים במשוא פנים כלפי היהודים, אחרים מקפידים לדרוש צדק לכול. דומה שפסיקות הלכתיות רבות בספרות של אותה תקופה מוציאות את הגויים מכלל הכללתם בחוקי התורה בהתבסס על פרשנות מחמירה של מילים כמו "רעך," "אחיך," המפורשות כלא כוללות לא-יהודים.
ההלכה התלמודית משקפת את המציאויות של תקופה מאוחרת יותר, כאשר היהודים סבלו תחת שלטון זר וּמִצַּוִּים אנטי-יהודיים של הרומאים. לפיכך היא מכילה תחושת אי-אמון כלפי גויים וגם רצון להרחיק יהודים מהשפעה פגאנית.
אף על פי כן, התנאים עצמם במאה הראשונה והשנייה למניינם פסקו שלא-יהודים כלולים בפסיקות המוסר שנמצאו בברית שבע מצוות בני נח, והוציאו צו – בשם ברי-סמכא חשובים כמו רבן גמליאל ורבי עקיבא – שאי צדק כלפי לא-יהודי אסור ושהוא אף חמור מאי צדק כלפי יהודי בשל חילול השם. רבי עקיבא הרחיק לכת וטען שעניינים מסוימים כמו משפט נאות ואיסור על גנבה מבוססים בעצם על פסוקים מהתורה. התנאים הוסיפו ופסקו שלא-יהודים צריכים ליהנות מצדקה ומגמילות חסדים בגלל העיקרון של דרכי שלום. חוקים אלו חלו אפילו על עובדי אלילים, מכיוון שזה היה מעמדם של לא-יהודים באותה תקופה, למעֵט יוצאים אחדים מן הכלל.
בארצנו ובימינו קיים מאבק גדול בין שתי הגישות האלה ללא יהודים ולצערי הגישה השלילית גוברת בחלק לא מבוטל של הנוער. עלינו להלחם נגד זה בכל כוחותינו ובעקבות רבן גמליאל ורבי עקיבא ללמד יהדות הוּמָנִיסְטִית הדורשת צדק וחסד לכולם, יהודים ולא יהודים גם יחד.
שבת שלום,
הרב ראובן המר – נשיא לשעבר של כנסת הרבנים העולמית
