רבנים למען זכויות האדם הינה עמותה שחוק העמותות שמקודם כעת בכנסת בשלבי חקיקה מתקדמים לא יחול עליה. רוב המימון שלנו, מקהילות יהודיות, בתי כנסת וקרנות מרחבי העולם, ולא ממדינות ידידותיות לישראל. אנחנו לא נפגע מהחוק הזה ולפיכך אין לחשוד בנו כבעלי אינטרס אישי כשאנו מתריעים כי מדובר בחוק מסוכן, הנושא אופי של רדיפה על רקע אידיאולוגי; חוק הרחוק מאוד מהתכלית שהוא בא לשרת – שקיפות.
החוק מבוסס על הבחנה חסרת תוקף בין תרומות ממדינות ידידותיות ובין תרומות מגורמים פרטיים, ולכן, נכון לרשימה מ-2014, הוא יחול רק על 27 ארגונים, שכולם למעט שניים הם ארגוני זכויות אדם או כאלו המזוהים עם השמאל. אבל אם ישנו חשש עקרוני שממון זר ישפיע על מגמות בישראל באופן לא הגון, הרי שתורמים פרטיים צריכים להיות מדאיגים יותר ממדינות ידידותיות, כפי שנסביר בהמשך. למרות זאת החוק הוא הפוך, הוא חל רק על תרומות ממדינות ידידותיות המאפיינות ארגונים בעלי כיוונים רעיוניים מסויימים, ובפרט ארגוני זכויות אדם המקבלים מימון ממדינות דמוקרטיות על בסיס אתוס אוניברסלי – המעוגן גם באמנות בינלאומיות – של הבנת חשיבות השמירה על זכויות האדם.
מבחינת הסכנה להשפעה לא הגונה על מגמות במדינה, לתורמים הפרטיים יש פוטנציאל יותר מסוכן מאשר מדינות דמוקרטיות ידידותיות, הן מבחינת היקף הממון, הן מבחינת הפוטנציאל לקידום סדר יום בזירה הציבורית והן מבחינת החשש לאינטרסים סמויים ולא כשרים המעורבים בהליך.
מבחינת היקף המימון: ישנם הרבה יותר בעלי ממון בעולם מאשר מדינות תורמות. מדינות תורמות מפנות שברירים קטנים של התקציב שלהן לתרומות לרחבי העולם ומתוך תקציב זה רק חלק מזערי ביותר מופנה לישראל. לעומת זאת, בעלי ממון בעלי עניין לקדם נושא מסויים יכולים פשוט להפנות משאבים רבים לעמותות כדי לקדם אג'נדה המבטאת אינטרס חיצוני, ולא תמיד כשר.
לארגונים יש לרוב אג'נדה כנה הקודמת לתרומות שהם מקבלים והמנותקות מהאינטרסים של התורמים, אבל גם אם תמיד ישנו חשש שהתרומות ישפיעו במשהו על הכיוון של הארגונים, כוחו היחסי של גורם תורם למול כלל מקורות המימון של הארגון זה נתון חשוב ביותר. גם כאן, יש הבדל לרעת תורמים פרטיים: מדינות תורמות לארגונים כשיש להם תמהיל של תורמים רבים נוספים – כלומר אף מדינה היא לא התורם היחיד של ארגון כלשהו, וכך אין לאף מדינה כוח השפעה על האג'נדה של אותו הארגון כמו במקרה של תורם יחיד או מיעוט תורמים. לבעלי ממון אין מגבלה כזו והם יכולים להיות תורמים בלבדיים או כמעט בלבדיים לארגון, וכך גובר הפוטנציאל שלהם להשפיע השפעה עמוקה יותר על האג'נדה שלו.
מבחינת התוכן: מדינות דמוקרטיות ידידותיות מכילות מנגנונים שקופים ומפוקחים של העברת תקציבים וקבלת החלטות בדבר ניתוב הכסף; מנגנונים מסודרים עליהם מפקחים גורמים רבים, והם כוללות איזונים ובלמים שיימנעו מכל אג'נדה קיצונית או אינטרסים אפלים להיות חלק מהמשחק. בעלי ממון, רובם אולי ישרים וכנים, אבל אינם מחוייבים לכללים הללו: הם מחליטים בלעדיים לאן יילך הכסף, ללא פרוטוקול, ללא איזונים ובלמים. ישנה אפשרות שכספים אלו הובאו ממקלטי מס, או תוצאה של פעילות כספית פלילית, ללא שקיפות, וקשה לדעת איזה אינטרסים הם מייצגים או מקדמים.
מכל הסיבות הללו, חוק שעניינו חשש מהתערבות זרה בזירה של החברה האזרחית או הפוליטיקה בישראל היה חייב לתת את הדעת גם – ואף קודם כל – לתרומות של תורמים פרטיים, ואכן קבוצה נרחבת של משפטנים ופוליטיקאים מרחבי הקשת הפוליטית גרסו כי החוק חייב לחול על כל מקורות המימון. העובדה שהחוק מתעלם דווקא מהתרומות הבעייתיות יותר, ומעוצב כך שיחול רק על ארגונים מזרם רעיוני מסויים, הופכת אותו לכלי אנטי דמוקרטי המסמן את מי שמקדמים זכויות אדם כ"סוכנים זרים", וכך כגורמים לא לגיטימיים. זהו מדרון חלקלק מסוכן בחסות החוק.
מבחינה מעשית גם אין שום צורך בחוק הזה כי – כמו שגם אנשי ימין מובהקים אמרו – החוק הקיים כבר מחייב רישום של כל תרומה והפרטים מופיעים באופן שקוף לציבור הרחב וזמינים גם ברשת. מכך מסתמן כי העניין של חוק זה הוא רדיפה אידיאולוגית של ארגוני זכויות ועמותות שמאל.
מקור התמונה: CC0 Public Domain
