התמונות מתוך הריסות בכפר אום אל ח'יר ב-11.4.2016
מה אומרת הצורה שבה אוכפים את החוק בגדה על יחסינו לפלסטינים, ואיזה מסר משודר להם? אסור להצדיק את שרירות הלב בשם היעילות
מעבר לשאלה האם חוק מסויים הוא ראוי, הצורה שבה אוכפים את החוק היא בעלת חשיבות חברתית ומוסרית רבה כשלעצמה: ניקח את הכפר הבדואי-פלסטיני הקטן אל חדידיה שבבקעה, שהממשל הצבאי מבקש להרוס, כולל אתר ההנצחה שהקים אבו סאקר, המוכתר של הכפר הקטנטן הזה, לזכר חברו היהודי שנפטר.
ניח שאנחנו לא משתכנעים מהעובדה שהכפר לא מוכר על ידי הרשויות בשל אורח החיים מסורתי של תושביו, ולכן לא ניתן להשיג בו אישורי בנייה (למרות שהוא יושב על אדמות בבעלות פלסטינים); נניח שאנחנו לא רואים בעיה עם מבנה של חוקי תכנון מפלים. אבל מדוע אחרי הריסת הכפר בנובמבר האחרון, כשהתושבים וילדיהם נותרו במקום ללא קורת גג, במקום לשלוח אליהם עובדים סוציאליים לתת מענה למצוקות, הפקיעו מהם רשויות הצבא את יריעות הניילון ששימשו להם למכסה בלילה, בעונת הגשמים? הדוגמה הזו, המהווה ריטואל די קבוע בגדה, לא מרפה ממני.
"התושבים הללו יכולים לצפות מישראל רק לפטיש, לא לרווחה, סיוע, תכנון ופיתוח". קרדיט צילום: רבנים למען זכויות אדם".
הציניות בהחרמת הניילונים
אפשר לראות בהחרמת הניילונים כלי ציני אבל "יעיל" לגרום לתושבים לעזוב את המקום. אבל זה לא היה יעיל במקרה הזה, הם לא עזבו, וגם לו עזבו לרגע, יכלו לשוב לאחר מכן. כמובן, להצדיק את שרירות הלב בשם היעילות זו גישה מאוד מסוכנת.
אז למה הכלי שנבחר לצורך אכיפת החוק, מתוך שלל הכלים, הוא לקיחת יריעות ניילון שגוננו על אבו סאקר, נכדתו שבתמונה ובני החמולה שלו מפני הגשם? הנטייה שלי היא לשער שהסיבה פשוטה: "כי ככה זה, ככה דברים עובדים פה". לכל משטר יש גם הרגלים, דפוסים ואטימויות שאין בהם בהכרח היגיון – הם מהווים את אופיו של המשטר, לא פחות מהאידיאולוגיה המפורשת שלו.
מן הסתם, משטר צבאי, שלנתינים בהם הוא שולט אין כוח השפעה פוליטי, יטה באופן מיוחד לשרירותיות ואטימות כזו. את האטימות ניתן לראות במדיניות התכנון והפיתוח של המשטר הצבאי הישראלי בשטח סי של הגדה בכלל.
שהרי עיקר תפקידה של מערכת התכנון הצבאית, הוא לחסום פיתוח פלסטיני, אפילו על אדמות בבעלות פלסטינית ובלי קשר לקריטריונים מקצועיים ושיוויוניים של תכנון. התוצאה יוצאת דופן ברמה עולמית: אין כמעט שטח לפיתוח פלסטיני כחוק, אך ישנן הריסות מאסיביות של בתים ומבנים, גם בתוך כפרים פלסטינים.
לבסוף אין אפילו ניסיון לתת מענה הומניטרי מינימלי למי שבתיהם נהרסו. למרות שמדובר בשטח המצוי תחת שליטה ישראלית מלאה – כולל בהיבטי החיים האזרחיים – התושבים הללו יכולים לצפות מישראל רק לפטיש, לא לרווחה, סיוע, תכנון ופיתוח. וכך החוק ודרך אכיפתו אחד הם – נגדם בלבד.
1,626 מבנים פלסטינים נהרסו בגדה בין 2000 ל-2007 על רקע אי-מתן היתרי בנייה, לפי דוח "במקום" (בלי קשר להריסות על רקע לחימה או ענישה). כך, משפחות פלסטיניות רבות שלא חטאו במאום מוצאות עצמן ללא בית.
ומבחינת אופן האכיפה: לפי דוח OCHA של האו"ם רק 12% מהמשפחות הפלסטיניות שביתן נהרס על רקע תכנוני, דיווחו כי ניתן להן לרוקן את ביתן לפני הריסתו. משפחות רבות איבדו גם את רכושן וזכרונותיהן עם הבית, וקשה עד מאוד המראה של בובה ותמונות משפחתיות המבצבצות מבעד להריסות.
לא ידוע לנו כלל על מעורבות עובדים סוציאליים בהליך, ולא על ניסיונות לתת פיתרונות ישימים לתושבים בשטח שבשליטה ישראלית. כשהחוק הוא רק חרב או פטיש, ולא מהווה גם מקור לעזרה, ותמיכה, ולא חל גם באופן הוגן, שיוויוני ומיטיב, המסר הוא שלהפר את החוק זה הדבר הנכון, ואולי אף אקט של הישרדות. זו תוצאה שרעה לכל.
צעד ראשון בכיוון הנכון
כאן אנו מגיעים לאתגר הגדול: לטענת גורמים רבים בממשלה, המשטר הצבאי בגדה הוא הכרח בשל אתגרי ביטחון, וחוסר יכולת להגיע לפיתרון מדיני. גם אם נניח שהממשל הצבאי בגדה הוא מצב נתון, הרי שהוא חייב לצמצם את פגעיו למינימום.
אם פגעיו חורגים בהרבה מניהול שטח באמצעות הצבא, הרי שהמשטר הזה בעייתי אף יותר מהאנטי-דמוקרטיות הטבועה בכל ממשל צבאי. כך זולג המשטר בגדה לקווים של אפלייה, הריסות בתים נרחבות, ואפילו עד כדי החרמת האמצעים ההומניטריים הבסיסיים שאמורים לאפשר לאנשים לשרוד.
בקצרה: הוא מציב לא רק מודל בעייתי של חוק, אלא מודל בעייתי לא פחות של אכיפת החוק, המשדר מסר של חוסר איכפתיות מהאוכלוסייה ולפיכך שהתנגדות היא הכרח.
יותר משנה לאחר שליחת הסקירה לראש הממשלה ושר הביטחון, לא ראינו למרבה הצער נכונות אמיתית ליישמה, ובהיבטים רבים נרשמה אף התדרדרות. כעת יש לממשלה ולשר הביטחון החדש הזדמנות נוספת לפעול למען שיפור דמותה המוסרית של ישראל, ולמען תדמיתה הבינלאומית, אפילו מבלי לקעקע את שאיפותיה האידיאולוגיות; ביכולתה להציב מודל הגון יותר של חוקים ואכיפתם במסגרת המשטר הצבאי בגדה. זהו לא פיתרון למצב, אבל זה צעד ראשון בכיוון הנכון ומסר של נכונות לחיים יחד בכבוד מבלי לקחת כל סיכון ביטחוני.
יריב מוהר הוא דובר ארגון רבנים למען זכויות האדם וחוקר הנעה לפעולה קולקטיווית. הטור התפרסם לראשונה בעיתון "מקור ראשון".
