בתמונה: ממשלת ישראל לכנסת העשרים במספר. By אבי אוחיון Government Press Office of Israel – Avi Ohayon [CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)], via Wikimedia Commons
בפרשת השבוע "במדבר" הרב דוד פרנקל מלמד אותנו, על מודל מהמם וייחודי לפיו אלוהים קורא את עמו לאקטיביזם פוליטי ומחאה. הנבואה הופכת לקריאה לפעולה ישירה שבו הילדים מתבקשים לריב עם הוריהם. ובתוך כך, כיצד יוכלו לריב ולמחות בלהט ובדחיפות, מבלי לוותר על האהבה ויראת הכבוד להוריהם.
אלוהים יחדל לאהוב את בית ישראל
וְאֶת־בָּנֶ֖יהָ לֹ֣א אֲרַחֵ֑ם כִּֽי־בְנֵ֥י זְנוּנִ֖ים הֵֽמָּה׃ [הושע 2:4]
ההפטרה של פרשת השבוע מגיעה מספר הנביא הושע. הנביא היה פעיל ע"פ פתיחת הספר (1:1) בתקופת שלטונו של ירבעם השני (748-784 לפני הספירה) והוא לפי מלכים ב' 14:25:
"הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה" הפרק הראשון של הספר, שאינו כלול בהפטרה מספק מידע רקע חשוב להבנת חומר ההפטרה. זה נוגע לפקודת האל להושע להתחתן עם אישה נואפת "אשת זנונים", כדי להמחיש את בוגדנות ישראל ביחס לאלוהים. הנביא כמו שנאמר הולך ומתחתן עם גומר בת דבלים אחת ויש לו בן איתה. אלוהים מצווה על הנביא לקרוא הבן הבכור יזרעאל. זה, אומר האל, נועד לסמל כוונתו לשים קץ לממלכת ישראל ולהשמיד את צבאה בעמק יזרעאל, בפיצוי לביתו של יהוא אודות "דם יזרעאל". הצירוף האחרון של המילים מתייחס ככל הנראה לטיהור האכזרי של בית המלוכה של אחאב ביזרעאל בזמן ההפיכה (מלכים ב', 9, 30-37). לאחר מכן גומר שוב נכנסת להריון ויש לה בת. אלוהים אומר להושע לקרוא לה "לא רוחמה" כדי לציין כי אלוהים יחדל לאהוב את בית ישראל בסופו של דבר לגומר יש בן ואלוהים אומר להושע לקרוא לו "לא עמי" כאות לכך שישראל הוא לא העם של אלוהים ואלוהים הוא לא האל שלהם.
העונש של בית ישראל
החומר הזה מספק את הרקע המידי להושע 2, 4-5 (רוב החוקרים מתייחסים לפסוקים 1-3 כבעייתיים במיקומם הנוכחי.)
ד רִיבוּ בְאִמְּכֶם, רִיבוּ–כִּי-הִיא לֹא אִשְׁתִּי, וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ; וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ, וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ. ה פֶּן-אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה–וְהִצַּגְתִּיהָ, כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ;
החלק הזה מעלה בעיה קשה. ברוב החומר הנמצא בהושע 1-2 האמא והילדים מסמלים זהות זהה – ישראל. הם סמלים מקבילים. גומר דרך התנהגותה מייצגת את העונש של ישראל והילדים מייצגים את הנפילה והתקומה של ישראל דרך השמות שקיבלו. הבחנה זו עולה בקנה אחד עם העובדה שברוב הסעיפים של ההפטרה אין אינטרקציה בין האם וילדיה. ובכן הושע 2, 1-3 מדבר על השיקום העתידי של ישראל דרך שינוי שמות הילדים (חוץ מיזרעאל) אבל מתעלם לגמרי מהאם. זה נכון גם לגבי פסוקים 23-25 שהם המשך הכתוב מעבר להפטרה הנקראת. החלק העיקרי של ההפטרה, פסוקים 8-22 מדברים על דחית האל את האישה הנואפת, העונש שלה חידוש קשר הנשואים, אך אינו מזכיר את הילדים.
בשל העמימות בה מנוסחות נבואות הושע, קשה לקבוע בביטחון לאילו אירועים היסטוריים מתייחס הנביא. ישנם אירועים, אשר לוּ התרחשו בתקופת הושע היו ודאי צריכים להותיר בספרו את חותמם. בין אלה ניתן למנות את המס שהעלה מנחם לאשור (מל"ב, ט"ו, כ') . בתמונה: תגלת פלאסר השלישי, מלך אשור בשנים 744 עד 727 לפנה"ס על פי התיארוך המקובל. מנחם בן גדי מוזכר ברשימת המעלים לו מס | cc: ויקיפדיה, This work is in the public domain
העימות בין הילדים והאם כאלגוריה
החומר בפסוקים 4-7, לעומת זאת, קורא לילדים להתעמת עם האם. זה מעלה בעיה רצינית. את מה זה בא לסמל? כיצד עם ישראל נקראים לריב עם עצמם? מספר פרשנויות מצעיות פתרונות לבעיה הזאת.
רד"ק מסביר שהאם מסמלת את ישראל כקולקטיב אך הילדים מסמלים כל בן ישראל כיחיד. זה לא נראה לי עוזר הרבה. עוד פחות משכנע הוא הפירוש שמציע המלבי"ם. הוא מפרש את הילדים כמייצגים את הנביאים הנקראים לריב עם אמם, עם ישראל. אין מקום אחר בתנ"ך בו נמצא את ישראל, כאם הנביאים.
אני מעדיף את הבנתו של מאיר איש שלום – פרידמן (1831-1908) – אשר בפירושו את ספר הושע מציע שהאם מייצגת עיר המלוכה, כאשר הילדים הם סמל העם. הוא מצטט את ישעיה 1:21, כסוג של פרסוניפיקציה של העיר כאישה זונה, "איכה היתה לזונה קריה נאמנה". הוא גם מאיר את תשומת ליבנו לביטוי "עיר ואם בישראל" מספר שמואל ב' 20,19 שם הביטוי מתייחס לעיר הגלילית אבל. הביטוי "עיר ואם" הוא מטפורה של שני מילים המופיעות יחד ליצור משמעות ייחודית. הוא מתייחס לעיר המשמש "אם" זאת אומרת שיש לה פריפריה של ערי שדה משניים, הנקראים לרוב כ"בנות" (ראה יהושע, 15:47). את הצעתו של איש שלום אפשר לחזק על ידי מספר קטעים אחרים. ביחזקאל 16, למשל, העיר שומרון נקראת "אחותך הגדולה" של ירושלים וסדום "אחותך הקטנה". כל הפרק הזה מאד מסייע להבנת הושע 1-2. ירושלים מוצגת כתינוקת נטושה שאלוהים מצא בשממה, שהלביש, טיפל בה וגידל ולבסוף נשא לאישה כשהוא מניח כתר על ראשה.
רעייתו של האל, לעומת זאת, היתה כזונה, שהלכה עם מאהבים רבים. היא אפילו הציעה את הבנים והבנות מנישואיה כקרבנות למאהביה. הדמיון להושע הוא ברור והוא מחזק את ההשערה שֶׁהָאֵם, בקטע הזה בו אנו דנים, מסמלת את עיר המלוכה. זה מתאים לדגש שהושע מעניק להסוף העתידי של ממלכות בית ישראל.
לפי הקריאה הזאת, הנביא קורא לאזרחי הממלכה הישראלית לריב להתעמת עם ההנהגה הפוליטית. לפי עניות דעתי, אין דוגמה אחרת לנביא המעודד את העם ללחוץ על הממשלה באשר למדיניותה. הנביאים בדרך כלל מתעמתים ישירות עם המלכים הישראליים עם דרישותיהם הדתיות, חברתיות ופוליטיות. הם גם מביאים את דרישותיהם הדתיות וחברתיות לעם. אבל לעולם הם אינם קוראים לעם לאתגר את מנהיגיהם. הפירוש הזה, אם כן, מביא לנו מודל מהמם וייחודי לפיו אלוהים קורא את עמו לאקטיביזם פוליטי ומחאה.
התיאור של הושע של קריאה שמימית לאקטיביזם פוליטי והתנגדות היא חריפה וטרגית. הילדים נקראים לריב עם אמם למען אביהם, בתקווה למנוע התפוררות שלימה של המשפחה. זהו מצב קיצוני שבו הילדים צריכים להיות מעורבים בצורה לא פשוטה בריב בין הוריהם.
בימינו, יש לנו מה ללמוד מהקריאה השמימית לאקטיביזם פוליטי והתנגדות. זאת חובתנו הדתית לקרוא תגר על מדינתנו, על מעשים של בגידה בערכים הרוחניים על פי הם נוסדה. אנו חייבים להרגיש תחושת דחיפות. אם הבגידה בערכים בסיסיים ממשיכה בלא מעצור, אזי כל "היחידה המשפחתית" תתפרק. אך יחד עם זאת עלינו לזכור שהריב הזה הוא אל מול אימנו היחידה, שֶׁיְּקָרָהּ לנו עד מאד ותמיד ושעלינו לכבד ולדאוג לה. האתגר שמציגה לנו ההפטרה הזו הוא: לריב ולמחות בלהט ובדחיפות, מבלי לוותר על האהבה ויראת הכבוד. נקווה שאנו יכולים לעמוד באתגר הזה.
שבת שלום,
הרב דוד פרנקל
