הכפרים היהודיים הלא חוקיים, והקייס הבדואי ›

לא מעט מדובר על הכפרים הבדואים הלא-מוכרים, המוצגים לרוב בתקשורת כתולדה של עבריינות ולא כתולדה של אי-הכרה בכפרים היסטוריים. הנושא עולה לאחרונה שוב סביב כוונה להרוס את הכפר אום אל חיראן. מנגד לא רבים יודעים על יישובים כפריים לא חוקיים שהוקמו בישראל לאחר קום המדינה ובהם מתגוררים יהודים.

מן הסתם, מאחזים לא-חוקיים רבים הוכשרו בגדה המערבית, וכל תושביהם יהודים. אלא שהמערך המשפטי בגדה כפוף לממשל צבאי ובכל זאת קצת שונה מהמקובל בישראל של גבולות 48. עם זאת, גם בגליל יש לפחות שני מקרים מובהקים של כפרים יהודיים שקמו ללא תוכנית מיתאר כדין – כליל וקדיתא – והיחס אליהם שונה לחלוטין מזה של הכפרים הבדואים הלא מוכרים בנגב. אין הכוונה בטור זה לצאת נגד קיומם של אותם יישובים יהודיים, אלא לשפוך אור על האפלייה במדיניות ממשלות ישראל כשמשווים בין המקרים.

ראשית יש לציין הבדל מהותי בין הכפרים הלא מוכרים היהודיים והבדואים: הכפרים הבדואים יושבים במקומם מלפני 48 או שהועברו למיקומם הנוכחי בפקודת המושל הצבאי סמוך לקום המדינה. לעומתם הכפרים היהודיים בגליל הוקמו הרבה לאחר קום המדינה ביוזמת אזרחים, וללא תוכנית מתאר כחוק. הגיוני וסביר שמדינה לא תכיר ביישוב חדש שהוקם בשטחה בלא רשות; לא הגיוני ולא מקובל שמדינה לא תכיר ביישובים של קבוצה אחת באוכלוסייה שקיימים טרם הוקמה. בכל זאת, ההפך הגמור קורה בישראל.

למרות ההקמה הפרטיזנית, הסדרת היישוב כליל הגיעה מהר. היישוב עלה לקרקע ב-1979 ללא תוכנית, ומתגובת משרד הפנים לכתבה שפורסמה לפני כמה שנים ניתן להבין כי תוכנית המיתאר לכפר הוכנה .ב-1986, שבע שנים לאחר הקמת היישוב. משרד הפנים שפך אור גם על תהליך הוויכוח על היקף התוכנית: הוועדה המחוזית בצפון החליטה לאשר את התוכנית ב-1991, "אך התוכנית לא קיבלה תוקף. מינהל מקרקעי ישראל החליט ליזום תכנית מצומצמת יותר בהיקפה". אלא שאז "ועדת המשנה של המועצה הארצית, דנה בתוכנית והחליטה לאשר את הרחבת היישוב ל-120 יחידות דיור…". כעת שוקדים על הכללת עוד יחידות דיור בתוכנית וישנם דיונים בין מוסדות התכנון לתושבים, כך שנראה שהיישוב הולך להסדרה מלאה או כמעט מלאה.

היישוב היהודי קדיתא (לפעמים מכונה כדיתה) הוקם על בסיס הבטחה ממשלית עתידית ומעומעמת שיש להקים יישוב במקום, אך ללא תוכנית מתאר תקפה שהיא תנאי להקמת יישוב כחוק. הבסיס היה מכתב מאריאל שרון, שהיה אז שר השיכון, מיוני 1991, שבו הביע את תמיכתו בהקמת יישוב במקום כחלק מייהוד הגליל. ארבע המשפחות הראשונות עוד הורשו לשבת במקום, אך לאזור הגיעו עוד כ-35 משפחות שהקימו שם מבנים שלא כחוק – ולפי רשות מקרקעי ישראל חלקן פלשו לאדמות מדינה ללא היתרים. בעוד שישנם פעולות נגד המבנים הספציפיים שהוקמו בניגוד לחוק, ישנה כבר תוכנית להכשיר את היישוב, כולל חלקיו שנבנו ללא היתרים.

ומה עם הבדואים?

בניגוד לקדיתא שהוקם על בסיס הבטחה מעורפלת, היישוב הבדואי אום אל חיראן הועבר למיקומו הנוכחי בשל פקודה ברורה של המושל הצבאי של הנגב בראשית ימי המדינה. לשבט אבו אלקיעאן לא היו ברירות, והם עברו מספר פעמים בהוראת המושל, עד שבסוף מוקמו בהוראת הרשויות היכן שהיום רוצה הממשלה להקים את היישוב היהודי חירן. בדרך להקמת חירן מתכננת המדינה להרוס את כל הכפר הבדואי אום אל חיראן.

בג"ץ פסק כי הבדואים תושבי אום אל חיראן יושבים במקום כבני רשות בהוראת הרשויות, בניגוד לטענת המדינה כי הם פולשים. למרות זאת, בשל עניינים פרוצדורליים ומינהליים, החליט בג"צ לא לאסור על הממשלה לפנות את הכפר הבדואי, מה שמאפשר את הריסתו. הממשלה טוענת כי לאחר הקמת היישוב החדש, חירן, יוכלו כולם להתחרות על מגרשים בו לפי מכרז. אך ניסיון עבר שיטתי מלמד כי וועדות קבלה ומנגנונים אחרים מונעים או מקשים על בדואים להשתלב ביישובים יהודיים כפריים.

אז האם ההתנכלות לכפרים הבדואים זו רק שמירה על החוק? המקרה של היישובים היהודיים הלא מורשים מלמד כי מדובר במדיניות של איפה ואיפה: הכפרים הבדואים שהם תולדה של קיום היסטורי מהתקופה טרם הוקמה המדינה או כאלו שיושבים במקומם בשל הוראת הרשויות לא זוכים להכרה וחווים הריסות רבות; בעוד שכפרים יהודיים שנוסדו ביוזמת בעליהם, בניגוד לכללים ולאחר הקמת המדינה מוכשרים ויוכרו כיישובים לכל דבר. הרעיון של מדינה יהודית, חייב לכלול את הציווי "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה" (ויקרא, כד כב).

הרב מאוריסיו בלטר הוא חבר רבנים למען זכויות האדם ותושב הנגב. המאמר התפרסם לראשונה בדעות YNET