טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני. צילום: דף הפייסבוק של לוחמים לשלום.
הרב רון קרוניש ציין את יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות בדרכים חדשות, מעודדות ומעוררות השראה. הוא חוזר אלינו עם רשמים מהטקסים האלטרנטיביים.
ציון יום הזיכרון בטקס הישראלי-פלסטיני
מאז שנת 1963 מדינת ישראל קבעה את התאריך ד' באייר (הנופל בדרך כלל בחודש מאי), כיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ואת ה' באייר כיום העצמאות. הצמדת יום הזיכרון ליום העצמאות גורמים לאלו החיים כאן לחוות מעבר חד של רגשות – מעצב כבד לשמחה רבה.
ביום שלישי בערב, ה-10 במאי, ערב יום הזיכרון, השתתפתי בפעם הראשונה בטקס יום זיכרון ישראלי-פלסטיני בתל אביב. נלוו אלי, רעייתי וידיד מניו יורק, ופרופסורית אורחת מוינה. אנחנו היינו חלק מכ-3,000 יהודים ופלסטינים מכל רחבי הארץ (חלק מהפלסטינים הגיעו מהגדה המערבית). כמו כן, הטקס שודר סימולטנית כדי שאנשים נוספים מפלסטין ומקומות רבים אחרים בעולם (בוסטון, סן פרנסיסקו, ברלין ועוד), הביעו סולידריות עם טקס זה.
האירוע הקודר והטעון מבחינה רגשית התקיים בחסות שני ארגונים אמיצים ומחויבים שלא למטרת רווח ישראלי ופלסטיני – 'לוחמים לשלום' ו'פורום משפחות שכולות'. שני הארגונים תומכים בפיוס וסובלנות בין ישראלים ופלסטינים, ושניהם עוסקים בקידום דו-שיח כדרך להשיג דו-קיום בדרכי שלום, בדומה לפעולותיי ב-25 השנים האחרונות במסגרת המועצה הבין-דתית המתאמת בישראל, שהיא עתה מחלקה ב'ארגון שומרי משפט – רבנים לזכויות אדם'.
טקס הזיכרון – שהונחה ברגישות על ידי אישה יהודיה מקיבוץ בישראל וגבר פלסטיני מיריחו – שהיה מרגש וחוויה בלתי נשכחת, כלל שירים, מוסיקה ריקודים וטקסטים שונים. משפחות שכולות ואחים ואחיות של נופלים משני עברי הסכסוך דיברו בכאב ובגילוי לב על האבדן הטרגי של בני משפחותיהם במהלך השנים הרבות של הסכסוך המתמשך. רגע השיא בטקס היה דבריהם של שני אנשים צעירים – פלסטיני וישראלי – על אבדן שתי אחיות שלהם – סמדר ואמיר – שנהרגו בגיל צעיר, האחת בפיצוץ מכונית תופת והשנייה במהלך פשיטה של צה"ל על כפר פלסטיני. אחד הדוברים אמר: "ברוב טקסי הזיכרון בישראל לא מזכירים את מותן של אמיר וסמדר באותה נשימה". והדובר השני אמר, שכולם בהכחשה והם אינם מכירים בסבל של הצד השני בקונפליקט, רק בצד שלהם.
הטקס ננעל בשירה של מקהלת נשים מעורבת פלסטיניות וישראליות של גירסה אלטרנטיבית של השיר המסורתי של חג הפסח "חד גדיא", כפי שעובד על ידי הזמרת חוה אלברשטיין בשנת 1989 במהלך האינתיפאדה הראשונה. שיר נוקב ועוצמתי זה שואל שאלות חשובות:
ומה פתאום את שרה חד גדיא?
אביב עוד לא הגיע ופסח לא בא.
ומה השתנה לך מה השתנה?
אני השתניתי לי השנה
ובכל הלילות בכל הלילות
שאלתי רק ארבע קושיות
הלילה הזה יש לי עוד שאלה
עד מתי יימשך מעגל האימה
רודף הוא נרדף מכה הוא מוכה
מתי ייגמר הטירוף הזה?
מנחי הטקס – שהיה חילוני ותרבותי בנימה והאווירה שלו – אמרו ששירת השיר הזה בסוף הערב הפכה ל"מסורת". ואכן, כל 3000 האנשים הצטרפו למקהלה הפלסטינית-ישראלית בשירה בתקווה נלהבת שמעגל האלימות יגיע בצורה כלשהי לסופו.
במכונית, בדרך חזרה לירושלים, הידידה הקתולית שלנו מוינה אמרה שהיא חשה כמיהה לשלום מצד כל האנשים שהשתתפו בטקס. לא יכולתי שלא להסכים איתה. אני רק מקווה שיותר ויותר אנשים בישראל ובפלסטין יחלקו איתנו את הכמיהה הזו, ובתחושת דחיפות גדולה יותר.
ציון טקס יום העצמאות בקהילת "ציון"
בערב שלמחרת, ערב יום העצמאות, השתתפתי – עם בני משפחתי – בטקס דתי מסורתי, שנועד לאפשר לנו לעבור ממעמקי יום הזיכרון למרומי יום העצמאות. הטקס נוהל בצורה יפה על ידי הרבה תמר אלעד אפלבאום, הרבה של הקהילה החדשה בת שלוש שנים של בית הכנסת המסורתי בירושלים הידועה בשם 'קהילת ציון'. הטקס סייע לי להיות מודע באופן מלא לנס הקמתה של ישראל המודרנית ובאותה שעה לזכור תמיד את האתגרים הניצבים בפנינו בדרך להשגת שלום ולהפיכת ארץ זו למקום שחי על פי הערכים של מגילת העצמאות (שהייתה חלק מהטקסט של הטקס הזה), אשר בה נאמר, בין שאר הדברים:
"מדינת ישראל תהא מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שיווין זכויות חברתי ומדיני גמור לכ אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."
בפנינו דרך ארוכה להשגת יעדים נשגבים אלה. אולם קיבלתי השראה – ביחד עם אלפי אנשים אחרים השנה ביומיים אלה – מהשתתפות בשני טקסים שונים אך חשובים מאוד אלה – לא רק לזכור את החזון הזה, אלה להמשיך להיות מעורבים בדיאלוג, חינוך ופעולה לקרב את האידיאל למציאות.
הרב רון קרוניש
