בתמונה: CC0 Public Domain
בדבר תורה, לפרשת השבוע "אמור", הרבה גייל דיימונד מפרידה בין התפיסה השגויה של מוגבלויות פיזיות בספר "דברים", לבין הצורך לחשוף את הפגמים המוסריים, בשחיתות של מנהיגים.
תחילת פרשת "אמור", עוסקת בהגבלות על הכוהנים. סטנדרטים שחלים לגבי נישואיהם של הכוהנים, כמו גם הגבלות לגבי קשר עם המתים אפילו של משפחותיהם. ההגבלות המופיעות בספר "דברים" (פרק 21 פסוקים 16-23) הן בעייתיות יותר, ומציינים כי כוהנים עם מוגבלויות פיזיות לא יכללו בהקרבת קורבנות. בתיאור כוהנים עם מוגבלויות הפסוקים מסכמים: הכהן לא יטמא את המקומות הקדושים, כי אלוהים קידש אותם.
התפיסה כי הכוהנים חייבים להיות מושלמים מבחינה פיזית, על מנת לשרת, מאתגר את הנסיון לכלול אנשים עם מוגבלויות בכל תחומי החיים בקהילה. כמו שכתב הרב יהושע לסר: "ברור שכבני אדם גּוּפֵינוּ משתנה עם הזמן. שימת דגש על השלמות המגולמת בגוף מעוררת חרדה אצל כל אחד מאיתנו, וקיים פוטנציאל לגרום לנו לְפַחֵד, או להתעלם מאנשים המזכירים לנו את האמת, על גופינו הלא מושלם".
שלמות גופנית היא לא קריטריון למנהיגות
עלינו להטיל ספק במסר של פרשת "אמור" שמנהיג חייב להיות מושלם מבחינה פיזית. אסור לנו לאמץ אותו כפי שהוא. לורן טוכמן כתבה בדיוק על כך: "האם אנחנו כל כך מודאגים בנוגע לפגמים הפיזיים – אני לא רואה בטקסט זה דבר על רגישות רוחנית או בגרות נפשית – נניח לכאורה שגוף שבור שווה לאדם שבור – מה זה אומר על הדרכים בהן אנחנו במודע, או בלא מודע, מסירים את האנושיות ולא רואים צלם אנוש, באלו שאין להם מראה גוף נורמטיבי?"
הדגש בטקסט שמצביע על שלמות גופנית כקריטריון למנהיגות, נראה לא סביר ולא מתאים לרגישות העכשווית בשתי דרכים: א. הוא מציג בפנינו מודל שבו אנשים עם מוגבלויות מודרים מההנהגה; ב. הוא מתמקד על האיכויות החיצוניות, ולא הפנימיות של המנהיג.
לעתים קרובות, אנחנו מחביאים את החלק בגוף שלנו שנראה לנו פחות אלוהי. גם במובן החברתי, אנחנו מסתירים את את החלק הפחות אלוהי במנהיגים שלנו. במהלך השנים האחרונות, בישראל, למדנו להתרגל לכך שעניינים נסתרים "יצאו לאור". המנהיגים שהיו מהימנים, מתגלים כלא ראויים מבחינה מוסרית להנהיג. פגמים מוסריים אלו מעידים על חוסר אמיתי של כשרון מנהיגות, שזהו האתגר למנהיגות אמיתית אלוהית. בניגוד לליקויים הפיזיים שמתוארים בספר ויקרא [פרק 21, פסוקים 16-23] מומים נסתרים אלו הם הבעיות האמיתיות בהנהגה. גם בעניינים אלה, אין לנו צורך במנהיגים שיחיו ברמה גבוהה יותר מאשר האנשים הפשוטים. במקום זאת, הם צריכים לעקוב אחרי קוד בסיסי של תורת האתיקה של התורה – "לא תגנוב", "לא תחמוד" ו"לא תנאף".
הרבה ג'יל דיימונד
פרשת "אמור" מזכירה לנו שתי אמיתות. אחת היא שאנחנו חייבים לעבוד, בכדי להפוך את הכלל לחברה, בה כל היכולות של האנשים נכללות ומוערכות. השנייה היא שאנו ומנהיגנו צריכים לחתור כל הזמן לאלוהות פנימית וקדושה. שני שיעורים אלה חייבים להתבצע לתוך העבודה של המרחב הציבורי, כך שכל הקהילה תוכל להתקדש.
שבת שלום,
הרבה הרבה גייל דיימונד
מקסים. אלוהות פנימית בחיים.