מאז יום הזכרון לשואה ולגבורה המדינה מתעסקת בדבריו של סגן רמטכ"ל יאיר גולן. הדעות מתפצלות כמעט לחלוטין באופן הצפוי בין ימין ובין שמאל. מרוב התקוטטות, מעט התייחסו לשאלות שגולן העלה. ואם כן, אז תייגו את דבריו כדברי שמאלן, זאת כדי לא להתמודד עימם. (אם כי אני חייב לתת קרדיט לאמנון לורד, בתור איש ימין, שאמר שצריך להקשיב לסגן הרמטכ"ל יאיר גולן, ושאמור להיות קוֹנְצֶנְזוּס בדרישה למגר תופעות של אלימות ושנאת האחר. לורד מכיר שתופעות אלו אכן קיימות בחברה הישראלית. הביקורת היחידה שלו, היא שסגן הרמטכ"ל, יאיר גולן, הוציא "הבהרה").
מישהי התווכחה איתי בפייסבוק ושאלתי אותה האם היא באמת חושבת שסגן הרמטכ"ל חושב שהצבא מתנהג כמו נאצים, והאם אדם שהיה חשוד בשימוש בנוהל שָׁכֵן באמת כזה שמאלן? היא מיד חזרה על טעוניה, ולא ענתה לשאלות שלי. ייתכן שאילו לא היינו כה עסוקים בגולן, היינו שומעים יותר על הפולמוס, בין אם הימין, שאהב את הנאום של ראש הממשלה, ובין השמאל, שאהב את נאומו של הנשיא.
הפולמוס על ספר האזרחות
לא קראתי את ספר האזרחות החדש, ולכן אני חייב להיות זהיר. אבל שמעתי ברשת ב', את ד"ר עירית קינן, אומרת שהספר מקדם תפיסה לאומנית, שבה אנו נאלצים לעשות טובה למיעוטים הלא יהודיים ולהיות סבלניים כלפיהם. כל דבר שהרוב מחליט, הוא דמוקרטי. היא ציטטה קטע מהספר המפקפק בזכות בית משפט לפסול את ההחלטות של נבחרי הציבור, כי נבחרי הציבור כביכול, הם אלו שמצייגים את הרוב. לא חקרתי את הפולמוס הציבורי סביב הספר האזרחות החדש, אבל נדמה לי שאילו חקרתי איתו, הייתי מגלה, שגם כאן, הקו המפריד, הוא בין ימין ובין שמאל.
אני זוכר את ההחלטה האומללה של בג"ץ ביוני בשנה שעברה (ואיני אומר את זה, בכדי לתת יד לדה-לגיטימציה לקיומו של בג"ץ). בג"ץ קיבל את טיעון המדינה, שזכות בסיסית של קהילות פלסטיניות לתכנן את ישוביהן, בכדי לספק לתושבים קורת גג, צריכה להיות מוכרעת רק בזמן משא ומתן מדיני. בזמן מתן ההחלטה, בית המשפט ידע, שהמדינה אפילו הקפיאה את התכנון המפלה הקיים כעונש לפלסטינים/ות [כאשר הם הצטרפו לבית המשפט הבינלאומי בהאג]. למעשה, בית המשפט נתן יד להפיכת הזכות לקורת גג, לזכות שכפופה לפוליטיקה. כך שהזכות לקורת גג, לא הפכה לחובה שעלינו לקיים, אלא שאנחנו רשאים לבחור האם נפעיל את מידת החסד בעניין, או שלא.
לפעמים אני שומע מאנשים/נשים החיים/ות בעוני, שאנחנו עובדים אתם בתחומים של צדק חברתי, שחבריהם שואלים אותם: "מדוע אתם משתפים פעולה, עם עמותה שגם דואגת לפלסטינים." כמו כן, ספגנו ביקורת מאנשי שמאל, כאשר ביקרנו על מניעת מפגש עם עורכי הדין, של חשודים בטרור יהודי. בדיוק כפי שאנו מטילים ביקורת על מניעת מפגש עם עורכי הדין, של חשודים פלסטינים. כולם יותר נאמנים למחנה שלהם, מאשר לקו עיקבי, הרואה את האדם, באשר הוא אדם וזכויותיו.
בצד האחד, שמעתי את הימין טוען, שסגן הרמטכ"ל גולן, אמר שהצבא הוא כמו הנאצים. בצד שני, הבחנתי בשמחה לאיד בקרב חלק מהשמאל. רציתי להאמין שזכויות האדם, אמורים להיות עיקרון אידיאלי, מעל לימין ושמאל, או אפילו דבר המאחד את הימין ואת השמאל. אך דברי סגן הרמטכ"ל הפכו לעוד כלי ניגוח במלחמה הנצחית והבלתי מתפשרת בין ימין ובין שמאל. דווקא, חיפשתי יותר קולות, כמו זה של אמנון לורד, שהיה מסוגל לומר שיש להתייחס לתוכן הדברים. עם כל האי-ההסכמות, אנו חייבים להסכים על הצורך למגר את האלימות, ואת שנאת האחר.
מהו המכנה המשותף של כל הדברים שהזכרתי עד כה? אחד מסוגי העבודה הזרה שלנו היום, הוא ששמים את המחנה שלנו, מעל האחד המאחד את הכל, שנמצא בכל. ["שמע ישראל…"]. כאשר מדברים/ות על "אחדות לאומית", גם אני רוצה אחדות, אבל האחדות האלוקית היא הרבה יותר רחבה מאשר אחדות לאומית, או אפילו אחדות אנושית.
כשאני שרוי במחשבות הללו, אני יכול בקלות לשקוע. אבל באמת "כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי (ו'אנושי') הומיה." בחודש אפריל עשינו סקר מקיף על דעת הקהל של יהודים/ות בישראל – בו שאלנו אותם על עמדותיהם בנוגע לבדואים/יות בנגב בכלל, ולעתיד אום אל חיראן/עתיר בפרט. אצטרך להשאיר אתכם במתח, בקשר לתוצאות הסקר. בינתיים אומר שאכן יש בממצאים סימנים של פחד וחשש כלפי הבדואים, בעיקר על בסיס מידע מוטעה. אבל, לצד החששות, קיים רוב ברור בעד הוגנות, שוויון, קיום הבטחות, ויתורים למען הורדת מתחים ופרגמטיות. קיים גם רוב בקרב היהודים בישראל, נגד העברת הבדואים כנגד רצונם ובעד הכרה בכפרים הלא מוכרים. יש דעות קדומות על הבדואים, אך הן משתנות, כאשר הציבור הישראלי נחשף לעובדות ולרקע. המידע הזה משנה ומעורר בציבור את הרצון להתחשב בזכויות האזרחים הבדואים.
הנה דבר מאוד מעודד – למרות כל הנאמר לעיל, מסתבר שאין קיטוב חד ונוקב בין ימין ובין שמאל בנושא הבדואים! אין ספק שהשמאל והמרכז יותר פתוחים לעמדותינו, בנוגע לבדואים, מאשר הימין. אבל גם, בקרב הימין, יש הקשבה, פרגמטיות ונכונות ליחס הוגן. איני יודע, מה יקרה ביום שהנושא יעלה שוב לכותרות, ייתכן שהוא יהפוך לכדור פינג פונג, המתרוצץ בין ימין ובין שמאל. אבל כרגע זה מזכיר לי את הסיפור בתלמוד, כיצד חז"ל התווכחו על איך לשאת את השופר, בזמן שיש איסור לטלטל דברים בין רשויות. בסוף הסיפור הרבנים יוצאים מבית המדרש, בכדי לראות מה העם עושה בפועל. הרבנים רואים שהעם עוטף את השופר בתוך פרוות צֶמֶר של כבש חי (אומנם זהו כבש שנמצא בדרך לשחיטה). כאשר נותנים לאנשים להחליט לעצמם, לפעמים יש להם הגיון ונפש הומיה. אם לא נדרבן את האנשים להתמקם בדעות של ימין ושמאל, נוכל לבקש מהם לדאוג לשוויון, הוגנות וכבוד, האמורים להיות מעבר לימין ושמאל. לפעמים עדיין תהיה מחלוקת של ימין ושמאל, כיצד ניתן להשיג את היעדים הללו.
היתה ויש בנו עדיין את התקווה בת שנות אלפים, להיות עם חופשי בארצנו. הנפש והנשמה היהודית והאנושית, הם שנותנות לי את התקווה האישית, שיום אחד זה עוד יקרה לנו באמת, וגם לעמים אחרים.
חג עצמאות שמח,
אריק
