אושויץ. CC0 Public Domain
בדבר תורה לפרשת השבוע, "קדושים", הרב ג'רמי מילגרום מחפש דרך חדשה ליצירת קדושה בין אוכלוסיות שונות באיזור: כיצד נפטר מהפחד מהאחר, מה הקשר בין השואה לבין היחסים בין ישראלים ופלסטינים? ואיך נוכל לצאת החוצה ולהכיר את האחר, ולייצר קדושה בחיינו.
קריאת פרשת "קדושה"
השבוע אנו קוראים בישראל את פרשת קדושים (ויקרא 19-20) כיוון שבגולה שמרו יום נוסף של פסח, נוצר פער של שבוע ומה שקראנו בישראל בשבוע שעבר פרשת "אחרי מות" (ויקרא טו'-יח') הם קוראים השבוע.
הפער הזה יסגר מתישהו במהלך הקיץ. אולם הפער בין היהודים בחו"ל ששומעים בשם קדושים, ומה שהיהודים הישראלים הוא בלתי ניתן לגישור "קדושים" פשוטו כמשמעו "והייתם קדושים" (כפי אני אלוהיכם הוא) אך מאז ימי הביניים פירוש קדושים הוא הרוגי מלכות ובשימוש כללי כל מי שנהרגו נהרג או ייהרג זה בגלל יהדותם. היום הוא יום השואה בישראל. קניונים ומסעדות נסגרו מוקדם. התקשורת הכינה אותנו במשך כמה ימים ומעבר לביטוי הכבד, השבוע יתמזג עם יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל המודרנית בשבוע הבא.
משקל הסבל
אי אפשר להתעלם ממשקל זיכרון הסבל שלנו, במיוחד זו של רדיפת הנאצים, כאשר אנו מנסים לדמיין את ישראל מחוייבת לזכויות האדם. בפרשת "קדושים" (פרק יט' 34) אנו מצווים לאהוב את הגר "כי גרים הייתם במצרים" – אי אפשר להציע שאנחנו נאהב את המיעוט הערבי, שמהווה עשרים אחוז מהאזרחים במדינה שלנו, רק מפני שאנחנו זוכרים, איך זה היה לחיות כמיעוט, לאורך ההיסטוריה שלנו בגולה. זה פשוט לא עובד. כמובן שזה שונה כשאנחנו אומרים, בני דודינו לא היו מחבלים, וכדומה. וחוץ מזה ערביי ישראל נהנים מאזרחות מלאה וכדומה; והם אף פעם לא היו טובים. יכולנו להמשיך ולנצח בפוליגטיקה הפועלת בטווח של כוונות טובות עד כדי שקר בוטה, אבל מאחורי כל זה עומד הפחד הלא רציונלי מסכנת מוות בירייה, בשריפה או גזים, כמו שקרה לאחד או יותר או כל בני משפחה של כמעט כל היהודים האשכנזים בארץ הזאת.
השלכתם של אזיקי הפחד והקורבנות והאחיזה בסיכוי לחיים עם הפלסטינים ולא במקומם, יצריכו מהפך רוחני עצום. ועל כן פרשת "קדושים" יכולה להצביע על הדרך: לא בקיצוניות השלילית של "קידוש השם”, דרך הריגה ומוות, אלא לקריאה חיובית של "קידוש השם" כחיים של נועם ומופת בעיצומו של הסכסוך הזה. מילים גדולות? תרשו לי להדגים זאת בפעילות שוטפת של כמה מהישראלים האהובים עלי. בכל שבת יוצא ואן עם רופאים ואחיות ישראלים (ערבים ויהודים!) ובינלאומיים שנוסעים לכפר או עיר בגדה המערבית כדי לאייש את המרפאה הניידת של רופאים למען זכויות האדם ברופאי ילדים, קרדיולוגים, רופאי נשים, עור, אורתופדים ואחיות מסורות הנותנים ממעט זמנם הפנוי ל"אחר".למה? כי הם יכולים. או ליתר דיוק כי אינם יכולים שלא. אין דבר קדוש יותר מזה.
ומה לגבינו, האנשים שאינם מתחום הרפואה? האם נוכל למצוא משהו קדוש לעשות 8-10 שעות בכל שבוע, שיתרום לאחר ואגב כך יחזק את רוחנו ויקיים אותנו בתקופה של הנפת דגלי תעמולה ואצבעות קלות על ההדק, במדבר הרוחני בו אנו חיים? אם יש לכם רעיונות אנא צרו קשר איתו jeremymilgrom@yahoo.com ויחד נוכל להחליף רשמים, לגלות מה עבד ומה לא, מה הותיר אותנו מדוכאים ומה הטביע בנו הילה של אור. אסיים באומרי שאם אתם עדיין קוראים את המאמר הזה קרוב לוודאי שכבר עסקתם בדברים האלה ויש באמתחתכם מנה של קדושה ורוח אל.
שבת שלום,
הרב ג'רמי מילגרום
