פרשת השבוע "ואחרי מות" לחג הפסח | הרהורים לפסח תשע"ו ›

צילומים מרגשים של יוני קלברמן מסדר הפליטים שערכנו במתקן הכליאה של חולות.

במובנים רבים תפילת ה"קדושה" היא פסגת התפילה היהודית. בהתבסס על חזיונותיהם של הנביאים ישעיהו (פרק 6) ויחזקאל (החזיון בפרקים הראשונים, ע"פ הציטוט – 3:12) אנו מצטרפים/ות למקהלה של כל יצירות האלוקים – בהכרת הנוכחות והריבונות של אלוקים בכל רחבי היקום. אבל, מה שתפס את תשומת ליבי, ביום הראשון של פסח, באופן מוזר, הוא שבעוד שאנו מכריזים/ות על נוכחות האל בכל מקום, אנחנו מתפללים/ות בקדושה שבעמידת של תפילת מוסף, "משרתיו (מלאכי השרת –א.א.) שואלים זה לזה, 'איה מקום כבודו [בנוסח ספרד: 'כבודו להעריצו?'] עבורם, עבור מלאכי השרת'". זוהי ללא ספק שאלה רטורית, ואנו עונים/ות מיד. אך בשבילנו, בני ובנות תמותה, זאת אינה שאלה רטורית, כלל וכלל.

ביקורת בעקבות השואה

לאחרונה, בתי סיימה לקרוא את ספרו של אלי ויזל, "הלילה" ומחשבותיי קפצו לאחת הסצנות העוצמתיות בספר: ילד צופה באיש תלוי שמת מוות ממושך ומלא סבל:

"מאחורי גבי שמעתי שנית את קולו של האיש: "היכן, אפוא, אלוהים?" וחשתי בתוכי קול עולה ומשיב: "היכן הוא? הנהו – הוא תלוי כאן, על הגרדום הזה…""

יתכן שזה נשמע כמו חילול ה', שניתן לסלוח לו, רק בנסיבות קיצוניות וייחודיות כמו השואה. אולם התורה למעשה מצווה שמישהו שקיבל עונש מוות (יש עונש מוות בתורה. חז"ל גרמו לכך שכמעט אי אפשר לבצע עונש מוות) גופו לא ישאר חשוף ותלוי בציבור למשך הלילה "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי". יש המפרשים את זה כ"עלבון" לאלוקים, אבל הַפְּשָׁט הוא שלינת גוף המת מקללת את אלוקים. רש"י מפרש: "זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו."

בחזרה לפסח. חכמינו ביססו את העיקרון במשנה' שהסדר "מתחיל בגנות ומסתיים בשבח". רב ושמואל התווכחו האם גְּנוּת היא עבודה זרה או עבדות. המורה שלי  הרב דר' לארי הופמן לימד אותנו, שלא רק העם היהודי במצב של גְּנוּת בתחילת ההגדה, אלא גם אלוקים נמצא במצב של גְּנוּת כשעמו נמצא במצב של גְּנוּת (משנה מספחים).

ושוב בחזרה לקדושה. הבעיה יכולה להיות שאנו יוצרים/ות את קללת האלוהים, או את חילול ה' כשאנו משפילים/ות או וגורמים/ות לעצמנו להיות במצב של גְּנוּת. דרך אחת של ההשפלה העצמית, היא לא לזהות היכן כבוד האלוקים באמת ממוקם. מאחר ואלוהים נמצא בכל מקום: אלוקים נמצא גם באבני הר הבית / חראם אל שריף, ברגבי האדמה בשטחים הכבושים/יהודה ושומרון, במסדרונות הכנסת, ובסמלים ריבוניים יהודיים אחרים, במעבדות, באוניברסיטאות, בחברות ההייטק ובחברות סטראט אפ.

אלוקים נמצא בכל נפש אנוש

אבל, אם אנחנו מתפארים/ות יותר מדי, ורואים/ות את כבודנו וכבוד אלוקים בעיקר במקומות הללו, אנו עלולים/ות להפוך שבח לגְּנוּת. מאחר והדבר נמצא בראש וראשונה בכל נפש אנוש, אנו צריכים לשאול עם כך, האם אלוהים נמצא במצב של שבח, או גְּנוּת, בתחומים חברתיים כמו: לשכות התעסוקה והשיכונים של הדיור הציבורי? באדמות הכפר הבדואי אל-עראקיב, שנהרס כבר מאה פעמים? האם יכולה להיות איזושהי קדושה, או שבח, או כבוד באדמות גנובות? האם שבח לאלוקים יכול להתרחש, כשהתירוץ לגניבה, היא הברית בין אלוקים ובין העם היהודי?

המעבר מגְּנוּת לשבח יכול להתרחש בתהליך. במובנים מסויימים ההצלחות שלנו, מציינות את חולשותינו, וכמה רחוק אנחנו עדיין חייבים/ות להגיע. אבל בחג / החאג' הזה, שבו קדמונינו עשו עלייה לרגל מהמרחקים, אל עבר הר הבית, אנו נזכרים/ות כי, "מסע של אלף מליון מטרים, מתחיל בצעד ראשון".

שלוש דוגמאות למסע הארוך שאנו עוברים בעבודה שלנו למימוש זכויות האדם מתוך נאמנות למסורת היהודית:

1. חוק שקיפות הדיור הציבורי – ב-16 במרץ עבר בכנסת חוק "שקיפות הדיור הציבור". רבנים למען זכויות האדם, כחלק מפורום הדיור הציבורי, נאבקו למען החוק במשך שנים רבות. עבורי, התחלתי להבין את הצורך בשקיפות כבר בשנת 2010 בביקור בבית שאן, שם למדתי כי דיירי הדיור הציבורי פונו מדירות הדיור הציבורי בגלל חובות. החברות המשכנות [בדירות הדיור הציבורי בבית שאן לא רק בבית שאן] עצמן לא ידעו להסביר מדוע הם פינו את הדיירים(עוד לפני הפינויים, כאשר שאלנו, לא ידעו לפרט ולהסביר את החוב). החברות המשכנות לא הסבירו מדוע בית של משפחה אחת נמצא בשיפוצים, בזמן שבית אחר לא שופץ. דיירים ודיירות של הדיור הציבורי במקום לא היו מְיֻדָּעִים/ות בהחלטות שהתקבלו בעניינם, ולעיתים גילו בדיעבד ששכר הדירה עלה. היה צורך להילחם בכדי לגשת לקבצים האישיים שלהם/ן. השינוי שחוק שקיפות הדיור הציבורי מחייב, ללא ספק, ישנה את המצב של דיירי/ות הדיור הציבורי. זה מדהים שחברי הכנסת מכמעט כל קצוות הקשת הפוליטית נלחמו יחד איתנו. ברם, עורכת הדין של רבנים למען זכוית האדם, בקי כהן-קשת, כתבה בעיתון "העוקץ" פרשנות חברתית לחוק החדש:

"חוק השקיפות בדיור הציבורי הוא עדות לשבר מוסרי. כיצד ייתכן שצריך לעגן בחוק את מה שכביכול מובן מאליו – גוף מדינתי לא יכול שלא לתת דין וחשבון למי שמקבלים ממנו שירותים ולדרוש מהם תשלומי חובות שלא ברור מה מקורם."

איך יכול להיות שרעיון מוסרי שכזה נתקל בהתנגדות כזאת? בקי מסכמת ומצביעה על משבר מוסרי:

"דבר זה [חוק השקיפות בדיור הציבורי] מצביע על משבר מוסרי בממסד, ששכח את העקרון לפיו כל אדם נברא בצלם ה'. במקום זאת קיבלו הדיירים יחס של "אלו הנזקקים לצדקה", אשר צריכים להסתפק במה שנותנים להם, בבחינת חסד ולא זכות, או במקרים גרועים יותר – כמי שהינם שקופים לחלוטין."

2. הצלחה משפטית של רבנים למען זכויות האדם בסילוק פלישה של מתנחל – ב-11.4 רבנים למען זכויות האדם הגיעו להצלחה משפטית במאבק בן שבע שנים להחזיר לחקלאים פלסטיניים מִקְּרָיוֹת את האדמות שמתנחל מִשִּׁילֹה השתלט עליהן [חשוב לציין כי במשך שנים ניסינו לסייע לחקלאים לשמור על אדמותיהם באופן לא משפטי, אך כישלון מאמצים אלו הובילו אותנו לתוך מסדרונות בית המשפט הישראלי].

תנועת ההתנחלויות משתלטת על אדמות פרטיות של חקלאים פלסטינים בדרכים שונות. אחת הטקטיקות שתנועת ההתנחלויות אימצה בכדי לעקוף את מאמצינו המשפטיים, היא לערער ולקחת אותנו לבית המשפט, במידה והיועמ"ש לשטחים הכבושים קובע שמדובר בהשתלטות עוינת. במקרה הזה, לשכת היועמ"ש נתנה גיבוי פושר לקביעה של עצמה, כאשר הגיעה לבית המשפט. המתנחל מִשִּׁילֹה, באופן ציני, טען שעל פי החוק העות'נאמי (מערכת שלא מתאימה לימינו מלכתחילה, וככזאת שהמדינה מיישמת באופן ציני בכדי לקדם נישול של פלסטינים/ות "על פי חוק") שמאוחר מדי לדרוש את האדמות בחזרה, ושאין ליועמ"ש סמכות להוציא אותו, כי הוא עיבד את האדמות ברצף מעל עשר שנים. השופטת פסקה שבעדות המבולבלת וללא ראיות של המתנחל מִשִּׁילֹה, אין הוכחה שהוא עיבד את האדמה ברצף. היא גם הצביעה על כך שהוא למעשה הודה בפלישה לאדמות, מבלי לבדוק למי הן שייכות. היא הבינה את טענת החקלאים הפלסטינים של הכפר קריות, שיש להן יכולת מוגבלת להכנס וגם לעבד את אדמותיהם, הרבה בשל הכוחניות של המתנחלים/ות ומחסומים של הצבא בין הכפר ובין השדות.

עד כמה שהצלחה זו היא משמעותית, הניסיון מלמד אותנו שלפנינו עומד מאבק לגרום לצבא לאכוף את ההחלטה המשפטית. יותר מזה, הפסיקה עדיין משאירה במקום את החוק העות'מאני הקובע שאין להוציא מתנחלים/ות מאדמות פלסטיניות פרטיות, אלא אם הצליחו להוכיח שעיבדו את האדמות במשך עשר שנים ברצף. במידה כזאת, לא יעזור לחקלאים הפלסטינים להראות את הוכחות הבעלות שברשותם. לא מעט מהתיקים בדבר השתלטות עוינת של מתנחלים על אדמות פרטיות של פלסטינים מגיעים לשופט צבאי שלא עושה חסד עם הפלסטינים, משום שהם לא מצליחים להוכיח לאיזה פלסטיני האדמות שייכות. במקום שהשופט הצבאי יאמר שאין לו סמכות להכריע בין התביעות הסותרות, ושהם עניין פנימי למוסדות פלסטיניות, הוא פוסק שמאחר ולא ברור האם האדמות הפרטיות הפלסטיניות שייכות למוסא או למוחמד, אז נשאיר אותן בידי משה. והאמת היא שלרוב אין ויכוחים בין הפלסטינים בנוגע לבעלות.  עו"ד קמר משרקי-אסעד, המנהלת של המחלקה המשפטית של רבנים למען זכויות האדם בשטחים הכבושים צוטטה ב"וואלה" בנושא:

"מקומם שחקלאי פלסטיני צריך לעבור עינויי דין של שבע שנים על מנת לסלק מתנחל שפלש בכוח הזרוע לאדמותיו", אמרה עו"ד קמר מישרקי אסעד, מנהלת המחלקה המשפטית של רבנים למען זכויות האדם, שייצגה את הפלסטינים בהליך. היא הוסיפה: "מקומם שהמתנחל הפולש לא צריך להציג ולו בדל ראיה כדי לזכות בסעד זמני שיאפשר לו לנצל ולחמוס אדמה שאיננה שלו, בעוד שהחקלאי הפלסטיני נאלץ לצפות בעיניים כלות בחלקת אבותיו הגזולה, ולספוג פגיעה בפרנסתו וברוחו. ניתן להתנחם כי הפעם, בסוף הסאגה, הצדק יצא לאור, ובתקווה כי הפעם המפקד הצבאי יקיים חובותיו כלפי בעלי האדמה. פלסטינים רבים לא היו ברי מזל ועל אדמותיהם נבנה מפעל הנישול".

3. סדר הפליטים במתקן הכליאה ב"חולות" – בליל הסדר, בקרב משפחה וחברים/ות, קיימתי את מִצְוַת "והגדת לבניך", לספר לבני ולבתי את סיפור יציאת מצרים. שבוע לפני, במתקן  הכליאה "הפתוח" בחולות, הסיפור דיבר אליי. באחד הראיונות נשאלתי רבנים למען זכויות האדם ערכו סדר פסח עם מבקשי מקלט. הסברתי: אין לומר "כל דכפין, שכל הרעבים/ות יבואו לאכול, בליל הסדר, אם אנחנו לא נעשה שום דבר למחרת, בכדי לשים קץ לחרפת התת תזונה במתקן הכליאה "חולות". מדובר על מבקשי מקלט שנמלטו על חייהם מארצות מגוריהם, וסבלו מרצח, אונס, עינויים וחטיפות עבור כופר במדבר סיני. בבואם לארץ המובטחת, מצאו את עצמם כלואים על ידי העם, שההיסטורה שלו הייתה צריכה להפוך ליותר רגיש לסבל של אחרים/ות.

"והיו ימי חושך בסודן, ובאריתריאה, ובמקומות רבים, ופחד גדול על אפריקה. וימלטו על חייהם גברים, נשים וטף, והפכו לפליטים, ולמבקשי מקלט. מי שכספו בידו, נסע מעבר לים. והָעֲנִיִּים הַמְּרוּדִים הלכו ברגל ימים רבים, עד מצרים.  אבל במצרים לא מצאו מנוח, כי גם במצרים ביקשו את חייהם. אמרו: "עם ישראל ידע סבל רב וימי חושך וידע את נפש הגר. שם נמצא מקלט ומנוחה." וממצרים נסעו לסיני. שם נפלו רבים על ידי רשעים, שהעמלק בנפשם, ויזנבו אחרי העייפים ויגעים. וחטפו אותם ואנסו אותם ודרשו כופר. וייסעו מבקשי המקלט מסיני לארץ המובטחת, והגיעו ושמחו שמחה גדולה.

אך בישראל קם משטר חדש אשר זכר רק את כאבו, ולא ידע את נפש הגר.
ויאמרו השרים אל עמם, הנה עמים זרים, רבים ועצומים מבקשים מקלט בקרבנו. הבה נתחכמה להם פן ירבו ויציפו אותנו ולא תהיה מדינה יהודית בארץ. וסגרו את הגבולות, ואסרו עליהם לעבוד, וריכזו אותם בשכונות עוני, והעמידו מוחלשים חדשים מול מוחלשים ותיקים, ומיררו את חייהם בעבודה קשה בשוק השחור. אך, הם עדיין היו עצומים ומאיימים בעיניי בני ישראל. וייבנו להם מתקנים, את 'קציעות', ואת 'סהרונים', ואת 'חולות'. וישימו עליהם סוהרים למען ענותם בסבלותם. אך, מבקשי המקלט עדיין לא עזבו את הארץ "מרצונם" ויאמר המשטר, טוב להם והאוכל רב. וצוו את הסוהרים לאמור, לא תוסיפון לתת אותן הקלוריות ולא תאפשרו להם לצבור אוכל. ויתגברו מבקשי המקלט ובנו לעצמם דוכנים לצבור בהם אוכל ולאכלו מחוץ למתקן, אך המשטר קם בלילה והרסם. ויקומו בבוקר וייאנחו מבקשיי המקלט ויזעקו.  אבל בני ישראל לא ידעו ולא רצו לדעת. אך, אלוהים ידע. (מהגדת 'חולות' של רבנים למען זכויות האדם)"

כאן, אין אפילו הצלחה חלקית לנחם אותנו. שופטי בג"ץ פעמיים קבלו עתירות לשינוי מדיניות הכליאה של ישראל, אבל בסוף התירו את השימוש במתקן הכליאה "חולות". יש לקוות שאותם שופטי בג"ץ יתירו להכניס מזון ודוכנים של מבקשי המקלט לתוך מתקן הכליאה "חולות", בעתירה שהוגשה מטעם אירגוני זכויות האדם.

על פי המסורת, בני/ות ישראל חצו את ים הסוף בשביעי של פסח., לכן אנחנו לא אומרים/ות את ה"הלל" המלא, כי אין לומר את כל תהילי השמחה, שאמרנו בימים הקודמים, כאשר מעשיי אלוקים טבעו בים. חז"ל הבינו, וכולי תקווה, שגם אנחנו נבין, שאין לאלוקים ולנו, גאולה שלימה מִגְּנוּת, כל עוד שאחרים/ות סובלים/ות, לעיתים בִּגְלָלֵנוּ. אנו נושאים/ות תפילה שיבוא היום של גאולה שלימה לכל הבריאה, כאשר אף אחד ואחת לא ישלמו את המחיר עבור טובתנו. אנחנו יוצאים/ות מים סוף ומתחילים את המסע את(מיותר) להר סיני. נספור את הימים, ונאמר תודה עבור כל צעד שלנו בדרך. ננסה לזכור שנוכל לגלות את כבוד אלוקים באורח החיים שה' לימד אותנו בסיני, ומתחייבים/ות לקרב את היום בו כבוד אלוקים יתגלה במדינת ישראל, ובעולם החיים על פי הערכים הללו.
חג שמח ומסע מוצלח!

אין לנו דבר תורה עבור פרשת "אחרי מות" ניתן להסתכל בדברי תורה של שנים קודמות. ובכל זאת, כמה מחשבות:

1. בפרשה "אחרי מות" יש תיאור הטקס בבית המקדש של יום הכיפורים. הכהן הגדול חייב לכפר על עצמו לפני שיכול לכפר על אחרים/ות. לעיתים קרובות מדי, אנחנו דואגים/ות לחטאים של אחרים/ות לפני שאנחנו דואגים לחטאים שלנו. המדינות שעומדות בראש דירוג הפרות זכויות האדם בעולם אוהבות להפנות אצבע מאשימה אל ישראל. אנחנו, מצידנו, מפנים/ות אצבע אל העולם האנטישמי ואל הפלסטינים/ות, ואל מי לא, רק בכדי להשתמט מהחובות שלנו לעשות בדק בית משלנו. שכחנו שעבירה פלוס עבירה, אינו מביאה למעשה צודק.
2. "כי נפש הבשר בדם הוא." (ויקרא י"ז: י"א) אסור לנו לאכול דם, לא לדבר על לשפוך דם של בני/בנות אדם אחרים. איני מאמין שניתן ממש להוציא את כל הדם, וזו אחת הסיבות שאני צמחוני. אבל חלק מדיני הכשרות עומדים על החובה להוציא את הדם מהבשר, שחלק מאתנו אוכלים. הלוואי והיינו זהירים/ות בשפיכות דמים, כמו ששומרי/ות כשרות נזהרים/ות לא לאכול דם.
3. הפרשה מסתיימת ברשימה ערוכה של גילויי עריות אסורות, שגם אותה אנו קוראים/ות ביום הכיפורים במנחה. התנועה הרפורמית קוראת "קדושים" [יט'] במקום. שמעתי על קהילות שקוראות בדילוגים – את הקריאה המסורתית בכל שנתיים ואת הקריאה האלטרנטיבית בכל שנתיים אחרות. לא אכנס כאן להסביר סביב [י"ח:כב], האיסור על "משכב זכר". יחד עם זאת אני רוצה לומר שהרבה אנשים רואים הִדַּרְדְּרוּת כללית בחברה, בגלל הִדַּרְדְּרוּת בתחומים אישייים, כמו שימוש באלכוהול וסמים, אובדן כבוד להורים, אי-שמירה על התרבות ואי שמירה על התנהגות נאותה בינו ובינה. אך קריאה חברתית זאת נעשית לרוב, בלי לייחס חשיבות להתנהגות של החברה כקולקטיב בכל הנוגע לדיכוי ה"אחר", בשאלות חברתיות כמו היחס לאלו החיים בעוני, גניבת קרקעות פלסטיניות וכדומה. אחרים זועמים/ות על הדיכוי בחברה והפרות בזכויות האדם, ואומרים שכל דבר הקשור להתנהגות אישית מהווה בחירה אישית, כל עוד לא פוגעים באדם אחר.

אני מודה שאני הרבה יותר קרוב לעמדה הזו. למרות שהיא יכולה גם להביא אותנו למדרון חלקלק. הרבה פעמים יש קשר בין שימוש באלכוהול, ובין אלימות קשה, הכוללת אונס ועוד סוגי אלימות נגד נשים. שמעתי שלא כל הנשים בעולם היהודי, כל כך נהנות מהמצווה (של גברים באופן מסורתי) להשתכר בפורים (שהיום גם יש רבנים ששמים סייג למצווה הזאת). כמו שאנחנו זקוקים לשני רגליים בכדי לעמוד, וכמו שהשורש של המילה "שלום" היא "ש"-"ל"-"מ", גם השורש של המילה "שלימות", יש לשאוף לשלמות בין החיים האישיים והמוסר האישי שלנו, ובין החיים הציבוריים שלנו והמאבקים שלנו למען חברה צודקת.

חג שמח, שבת שלום ותרבחו ותסעדו!

הרב אריק אשרמן

 

• עוד מדברי התורה של רבנים למען זכויות האדם

• האזינו לתכנית הרדיו "רוח חדשה" עם הרב קובי וייס וציונה מידלש המשוחחים על פרשת השבוע