כל הצילומים: The Village group
ביום שני ה-11.4 נהרסו שש מבני מגורים, ושלושים ושלוש נפשות נשארו חסרות בית בישוב הפלסטיני אום אל ח'יר. כל המבנים נבנו במימון האיחוד האירופי. במקום ישנם אירגוני סיוע שידאגו לאוהלים חירום, ויש סיכוי שגם אלו יוחרמו. המצב הופך בלתי אנושי בשל הגשמים הרבים באיזור. הישוב אום אל ח'יר נמצא בדרום הר חברון, כחלק משטחי סי, בשליטת ישראל. מדינת ישראל לא מעניקה אפשרויות פיתוח, וזכויות תכנון לפלסטינים [קיראו על העתירה שלנו להחזרת סמכויות התכנון].
מי שרוצה להבין את תוצאות הבלתי אנושיות של משטר ההפרדה בגדה, מוזמן לבוא לחירבת אום אל-ח'יר. אין צורך להכביר מלים, רק להתבונן. בתי ההתנחלות כרמל הצמודה לאום אל ח'יר, דו קומתיים ואדומי רעפים, חשמל ומים זורמים בהם בשפע, כולל ב"שכונה הדרומית" – עוד הרחבה שנבנתה בשנים האחרונות; וגיבוב האוהלים והפחונים של חירבת אום אל-חיר מזה, בלי חשמל, כמעט בלי מים, בלי תנאי מחיה אנושיים וכאמור עם צווי הריסה בלי שום אפשרויות פיתוח, זכויות תכנון. [קיראו עוד על ההיסטוריה של אום אל ח'יר, אצל עמירה הס בעיתון "הארץ", יוסי גורביץ' ב"יש דין" וגם פה].
נאמר שוב ושוב במקורותינו ש"ה' שומע צעקת הדל!" ומה לגבי החברה הישראלית האם היא שומעת אותה צעקת דל פלסטיני באום אל ח'יר, הסובל מגישה של אֵיפָה וְאֵיפָה? האם אנחנו עֲרַלֵי לֵב, שאיבדנו את תחושת האי צדק שלנו, בגלל הכיבוש המתמשך והלאומניות שפשטה במחוזותינו? האם כך נגשים את חזון הנביאים לצדק סוציאלי, כפי שהבטחנו במגילת העצמאות?
הרב יחיאל גריינימן
- צפו: כיצד משפיעה מערכת התכנון הצבאית בגדה על החיים שלכם
הדיווח של איל מ-Village Groups
- יום רביעי 6 לאפריל 07:30 בבוקר
אני מתקשר לעיד. בפעם הראשונה הטלפון ניתק לפני שעיד עונה. בפעם השני עיד עונה מתנשף. כשאני שואל לשלומו הוא עונה לי "חרא, הורסים פה בתים" אפילו לא שתיתי תה בבוקר".
ליבי הולם, אני אומר לו שינשום. מה אוכל להגיד יותר מזה ? עיד עסוק בשיחות עם הקצין האחראי ועם פקיד המנהל האזרחי ואני מבטיח לו שאתקשר אח"כ שוב. "תהיו חזקים".
אני שולח טקסט קצר לחברים ומכרים "הריסות באום אל חייר".
עוד חצי שעה אני צריך להתחיל יום ארוך של שיעורים וטיפולים.
אני מתיישב לנשום. כולי עם עיד, עם אנשי אום אלחייר. אפילו שאני במרחק חצי שעה איני מצליח להתנתק מהמחשבה עליהם. כל כך הייתי רוצה לבטל את יום העבודה הזה ולנסוע להיות איתם. אפילו שהרבה אין לי מה לעשות שם, מעבר לתמיכה, הבנה וניחום במר גורלם.
בצהריים אני מתקשר שוב לעיד. לשמחתי נשמע שהוא חזר לעצמו. הוא מספר שהרסו 6 מבנים ושהדחפור עבר נורא קרוב לביתו שלו. ושהוא ראה בתצלום האוויר את הבית שלו גם מסומן….
זה רק עניין של זמן ובירוקרטיה הוא אומר.
- יום חמישי 7 לאפריל 09:00 בבוקר
אני מגיע לאום אל חייר עם עוגה.
על אחת ההריסות מונח הארנב של שרה בת השנתיים, כאילו לא הרגיש שביתו נהרס…
גם אהוד נדב ודני מגיעים ואנחנו יושבים באחד הבתים הסמוך להריסות של המטבח של מליחה והבית של נורה וחיירי. הפעם בשונה מההריסות הקודמות האנשים מאום אל חייר הרבה יותר שקולים ומעשיים ומתכננים איך ממשיכים הלאה.
מגיעים רבים לביקור, גופים בינלאומיים שונים, פלסטינים וגם הנציגות הישראלית שלנו. טארק שואל עם אוכל לעזור להם להתחיל להקים את הבית של זייד שהתחתן בקיץ האחרון. אחרי ארוחת בוקר של עגבנייה וחומוס אצל מיאסר אימו, אני מפשיל שרוולים אבל בסופו של דבר זה יום של דיבורים וכולם נאלצים לתת עדות של מה שקרה.
אתמול שאלתי מישהו שעובד במשרד ממשלתי שממפה את כפרים הלא מוכרים שנהרסים בתוך ישראל.
אני שואל אותו: "בשנים האחרונות התגברו ההריסות, זה מוכיח את עצמו ?". מה שאנו יודעים", הוא משיב, "שעל כל בית שהורסים הם מקימים שניים !" "אם כך" אני אומר אז למה ממשיכים את זה ?" "איך היינו יודעים כמה היו בונים אם לא היינו הורסים !!!"
כשאני נשאל לפעמים למה אני מגיע לאום אל חייר, לסוסיא, מופקרה, טובה וכפרים אחרים בדרום הר חברון אני עונה שיש לי שם חברים ואני רוצה שידעו שלא כולם בישראל רוצים להכחידם.
הלוואי ויתעוררו רבים ובעיקר בכל התפקידים המסובכים מראש הממשלה ועד מפקח המנהל האזרחי, להבין שהכול קשור לכול ומשתנה כל הזמן.
להתראות מקווה שגם בשמחות
איל
