האם כולנו ישראלים באמת? הרב אריק אשרמן בדברים מיוחדים ליום האדמה באום אל-חיראן ›

בתמונה למעלה: By Eic413 [Public domain], via Wikimedia Commons

ניתן לומר שעליתי לארץ בגלל יום האדמה. התאריך ה-30 במרץ, 1976 הוא היום שבו ערביי-ישראל מציינים את יום האדמה. ביום האדמה הראשון היתה שביתה כללית והפגנות נגד הפקעות נרחבות של אדמות. שישה אזרחים ערבים-ישראלים נהרגו על ידי כוחות הביטחון. האירועים דרבנו את הרב ברוס כהן ז"ל להקים את "ניצני שלום". במסגרת תכנית זאת עברתי להתגורר בעיר טמרה שבגליל המערבי, זאת בכדי ליזום פעילות חיובית בין התושבים הערבים והתושבים היהודים בקריית אתא הסמוכה. הרב כהן הרגיש שהוא חייב לעשות מעשה, כאשר הוא קרא את הכותרות: "ישראלים הרגו 6 ערבים". הוא שאל את עצמו, מדוע הכותרות לא היו פשוט: 'ישראלים הורגים ישראלים?'

תמיד אמרתי שאחיה במקום שבו אוכל לתרום את תרומתי לתיקון עולם. השנים הללו בטמרה שכנעו אותי שהמקום שלי הוא כאן, בארץ-ישראל. בישראל, הערכים היהודים שלי נבחנו, תחת שלטון הרוב היהודי, ביחס שלו למיעוט הערבי. במגוריי בטמרה, האזנתי לעיתים קרובות לרשימה הארוכה של כל האפליות, שהאזרחים הערבים מתמודדים איתם בכל היבט בחיים שלהם. הערבים-הישראלים מבקשים שיקבלו אותם כאזרחים שווים, בתוך הישראליות.  

צפו: כתבה חשובה של "וואלה חדשות מקומיות" על ציון 40 שנה ליום האדמה, כחלק מהמאבק להצלת אום אל-חיראן ועתיר בנגב. בין השאר הרב אשרמן מתראיין באולפן "וואלה" על אום אל חיראן בהקשר של יום האדמה וערכים יהודיים‎.

הרבה השתנה מאז שנות השמונים, אבל יש הרבה דברים שלא השתנו. מאוגוסט, דחפורי הקק"ל מבצעים באדמת אום אל-חיראן את תכנית הממשלה במטרה לבנות את הישוב היהודי "חירן". הישוב היהודי יבנה על הריסותיה של אום אל-חיראן, על אף העובדה שישראל העבירה את שבט אבו אל-קיען למקום הנוכחי ב-1956. כאשר בני השבט גורשו מכפרם, מלפני קום המדינה, הם קיבלו זכות חכירה לטווח ארוך והובטח להם שבאדמות אום אל-חיראן הם יוכלו לשקם את חייהם. המדינה אף שכרה את בני השבט לנטוע את יער יתיר של קק"ל. אבל, עכשיו היער אמור לכבוש את השטח הבנוי של הכפר השני של השבט, עתיר.

כמו רוב הכפרים הבדואים שקיימים מלפני קום המדינה או במקומות שהמדינה העבירה אותם אליהם, היישובים לא זכו להכרה. זה אומר שהם לא קיבלו את התשתיות או את השרותים שישראלים אחרים קיבלו ממשלת ישראל. אנשי הכפר מספרים על חיילים בדואים, שחזרו הביתה, משרות הצבאי לצווי הריסה וגם על איך שר התשתיות דאז אריאל שרון תרם מכיסו לעגן את הבתים, לאחר סערה שהעיפה מבנים. ב-2010 ועדת המשנה לענינים תכנוניים עקרוניים החלטה להכיר בעתיר. משרד ראש הממשלה לחץ עד שהתהפכה ההחלטה. בינתיים שמענו מנציגי המדינה על התכנית בת שלושה שלבים שהם עומדים לבצע:

1. עבודת העפר הנוכחית היא עבור קרוונים.

2. ייבנו בתי קבע בין הקרוונים ובין הכפר.

3.  הכפר הבדואי אום אל חיראן יהרס כדי להרחיב את חירן היהודית.

בג"ץ הסיר את המחסום המשפטי האחרון שמנע את הגירוש כאשר החליט לא לשקול מחדש את החלטתו הקודמת לא להתערב. באופן ציני, אותם אלו שבד"כ עושים דה לגיטימציה לבג"צ, הם אלו ששואלים אותנו, כיצד עולה על דעתנו להתנגד לבג"צ. הם שוכחים שבג"צ לא הורה על פינוי של אזרחים. המשפטנים המומחים פרופ' מרדכי קרמניצר ופרופ' חנוך דגן כתבו לאחר ההחלטה המקורית במאי 2015 שהשופטים הכירו בצדקם של הבדואים, אבל החליטו לא להתערב כי הבדואים איחרו מועד בפנייתם לבית המשפט, קיראו על כך באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

הבטחות יש לקיים

מבחינה משפטית, מותר להרוס את שני הכפרים הללו ולמחוק אותם מעל פני האדמה. אבל, בג"צ לא יכול לפתור אותנו מהאחריות המוסרית שלנו כאזרחים ישראלים. האם זה מה שאנו מבקשים מממשלתינו לעשות בשמנו? האם זה מה שהורינו התכוונו כאשר למדו אותנו, שהבטחות יש לקיים? האם זה כלול במגילת העצמאות, שאליה נשבענו בדברים: ש"ישראל תבטיח שוויון חברתי ופוליטי גמור לכל אזרחי, ללא הבדל בין דת, גזע ומין"? בסקר דעת קהל שלנו משנת 2013, גילינו שהישראלי היהודי הממוצע שואף להיות הוגן עם האזרחים בדואים. זאת הסיבה שמזימה כזו לא תבוצע. כי אנחנו יותר טובים ומוסרים מזה.

למרבה ההפתעה, יש כביכול הסכמה בין הבדואים, הממשלה ואפילו העמותה הימנית "רגבים" בנוגע לפתרון.  בדיון ועדת הפנים לאחרונה, גם נציגי הממשלה וגם נציגי "רגבים" הצביעו על כך שהמגורים בישוב חירן אמורים להיות פתוחים לכל אזרח. תושבי אום אל-חיראן מוכנים מצדם לחזור לאדמותיהם מלפני 60 שנה שעדיין פנויות, או לחיות על יד הישוב היהודי שיוקם בשטח הפנוי הנרחב על יד שני הכפרים. בנוסף, התושבים מוכנים לחיות בישוב מעורב. אבל, הממשלה רוצה לגרש אותם לעיירת חורה. אפילו מוחמד אל-נבארי, ראש עיריית חורה, המקורב לממשלה, שמרצה בחו"ל עבור הקק"ל, אומר שאין מקום בחורה לתושבי אום אל חיראן, עתיר, ושאר הכפרים ה"בלתי מוכרים" שהממשלה רוצה להעביר לחורה.  

אחרי הגירוש מאום אל-חיראן הבדואים יהיו "זכאים" להתחרות על מגרשים בחירן על ידי פנייה לועדת קבלה. אך לאור ניסיון העבר המר, הכולל הדרה שיטתית אזרחים ערביים בתוך ועדות קבלה, תושבי אום אל-חיראן אינם מאמינים שיקבלו אותם.

אם המדינה רצינית בהצהרותיה החיוביות, ניתן להפוך את הכתם הפוטנציאלי הנוסף על המדינה, ואת הפצצה המתקתקת הפוטנציאלית בנגב – לדוגמה אמיתית של דו-קיום. הממשלה פשוט חייבת לחזור להחלטה להכיר בעתיר, ולאפשר לתושבי אום אל חיראן להישאר בבתיהם, עד שיוכלו לעבור לשכונה חדשה בחירן.

ביום האדמה, אזרחי המדינה הערביים ישאלו אותנו, האם אנחנו, הישראלים היהודים, נחשיב אותם כישראלים, כמו שרצינו שעמים אחרים יתיחסו עלינו, כאשר חיינו כמיעוט בגולה.  

לקראת חג הפסח, אני רוצה לשאול, האם נחיה על פי צו התורה ולא נדכא את הלא-יהודים החיים בקרבנו, כי אנחנו יודעים את נפש הגר (שמות ב"ב:כ', כ"ג:ט', וכו'). אסור לנו לומר שהרוב יכול לגרש באופן "דמוקרטי" את בני המיעוט הבדואי החיים בתוך עמו. 

הרבה שנים לפני דברי חוזה המדינה בנימין הרצל, הרב שמשון רפאל הירש אמר שהפסוקים הללו בספר "שמות" משמשים אזהרה למדינה היהודית שתקום: לדידו "תועבת מצרים" היא האמונה המצרית שכוחם נותן להם את הזכות לעשות ככל העולה על רצונם בעם העברי.

יותר מ-1,000 אזרחים בסכנה מיידית לאבד את בתיהם. אבל, יש לנו הזדמנות לקידוש ה', ולהוסיף הילה למדינתנו על ידי זה שנחיה על פי הערכים היהודיים הכי נעלים.

הרב אריק אשרמן

נשיא ורב בכיר-שומרי משפט-רבנים למען זכויות האדם

• מעודכן ל17:40 30.3.16 – תמונות מהאירוע לציון 40 שנה ליום האדמה, בכפר אום אל-חיראן המאוים בגירוש

מצגת זאת דורשת JavaScript.

•  הדברים התפרסמו לראשונה בגירסא האנגלית, בדעות "ג'רוזלם פוסט

• לימדו יותר על העתירה של הכפרים אום אל-חיראן ועתיר

• נייר עמדה של פורום דו קיום בנגב

• שלחו מכתב לראש הממשלה ונשיא המדינה בקריאה שלא להרוס את הקהילות הבדואיות!