המאבק על הצלת אום אל חיראן ועתיר וגבינת הקוטג' ›

את עניין הכפר הבדואי אום אל חיראן, שעלול לההרס בקרוב ובמקומו צפוי להבנות יישוב יהודי, נוטים לראות כקשור ליחסי יהודים-ערבים או לאפליה נגד האזרחים הערבים. יש בכך מן האמת, אבל הנושא גם קשור הרבה יותר משנדמה לכלל הציבור בישראל.

ההתנהלות מול הכפר הזה מגלמת את הנתק של האליטות השלטוניות מהאזרחים במגוון רחב של תחומים. לא זו בלבד שנשיא לשעבר, ראש ממשלה לשעבר, שר אוצר לשעבר ומספר בלתי נתפס של חברי כנסת, פקידים בכירים, קברניטי כלכלה ושוק יושבים, או ישבו, או יישבו בכלא; אלא שמשהו מחבל ביכולת שלנו כחברה להבדיל בין טוב לרע ולנקוט במדיניות שתגביר את הטוב ותמעיט את הרע.

האזרח, שלפחות בתיאוריה מהווה עמוד התווך של המדינה, בעל הבית כביכול, אינו נחשב. אליטות שהגיונן הפנימי מניע אותן משתלטות על צמתי קבלת ההחלטות. הדינמיקות הללו מחלחלות עד לדברים קטנים לכאורה, אבל מהותיים מאוד לאזרחים – כך היה בעניין גבינת הקוטג' המפורסמת במחיריה ובמחאה שגררה וכך בעניין הכפר הבדואי אום אל-חיראן. "באין חזון יפרע עם" אמר שלמה בן-דוד, מלך ישראל. בימינו צאצאי נתיניו מוכיחים כי צדק.

אום אל-חיראן הוא כפר בדואי שקם בעקבות הנחיית המושל הצבאי ב-1956 לשבט אלקיעאן להעתיק את מקום מושבו לאתר הנוכחי. בניגוד לעמדת המדינה קבע בית המשפט כי אין התושבים בבחינת פולשים, אלא בני רשות. למצער, ובאופן מתמיהה, המדינה המשיכה להאשים אותם בפלישה לאורך כול הדרך. לכאורה לתושבים הייתה צריכה להיות הגנה מוצקה על זכויותיהם. אין ספק שהכשל המכריע במקרה הזה המלא כשלים, היה טעויות פרוצדורליות משפטיות, כמו איחור בהגשת הסתייגויות התושבים למערכת התכנון והבניה. לדעת הרוב בבית המשפט העליון, (אמנם תוך כדי התבטאויות של אי-נחת מהמסקנה המשפטית הקשה) טעויות פרוצדורליות אלו הכריעו את הכף – ובג"צ החליט לא לחסום את החלטת הממשלה להרוס את הכפר.

ומה זה קשור בגבינת הקוטג'? הפיאסקו של מחירי מוצרים בסיסיים הוציא את העם לרחובות מפני שהוא גילה לנו את הנתק בין פשוטי העם ובין האליטות הכלכליות, הפוליטיות והמשפטיות. עם שמרגיש ביטחון במערכות הצדק אינו מרגיש צורך לפנות לרחובות כדי להתבטא. פה טמון הכישלון העמוק ביותר של בית המשפט העליון גם במקרה של אום אל-חיראן – הניתוק.

בעת ההכרעה, שפטו שופטי הרוב באופן שנתן משקל רב לשיקולי יעילות של מערכת המשפט, אשר באו לידי ביטוי במתן משקל לטעות של אי-הגשת מסמכים בזמן. כמובן שמדובר בשיקול שיש לו מקום של כבוד בין כלל השיקולים שבעשיית צדק במשפט. גם צריך להיות מובן לכול שבית המשפט הוא נכס לדמוקרטיה הישראלית; אין זה דבר קטן לבקר אותו ויש לעשות זאת בכבוד ובזהירות.

יחד עם זאת, מדובר במוסד המאויש על ידי בני ובנות אדם ולפעמים טועה. שופטי הרוב עצמם הרגישו אי-נוחות מן המסקנה אליה הגיעו, ובצדק. מערכת הממשל הדמוקרטי שלנו בנויה על הנטייה האנושית הטבעית של מגזר זה או אחר לטעות מדי פעם. בשל כך נוצרו איזונים ובלמים בין ענפי השלטון ובין השלטון והאזרח. עלינו לעמוד על המשמר שלא לפרום את רשת האיזונים לרעת האזרח. כאשר יש אי צדק בתוצאה משפטית, בייחוד כאשר בית המשפט עצמו מביע את אי-הנחת שלו מאי-הצדק, יהיה זה ראוי שהממשלה תפעיל שיקול דעת ולא תמשיך בביצוע מדיניות בלתי צודקת. האם טעות פרוצדורלית קטנה יכולה להצדיק הרס של יישוב שלם?

זאת הסיבה שאין המדובר בבעיה "בדואית" בלבד. במקרה הספציפי הזה האזרחים הסובלים מנתק השלטון מן הנשלטים הינם בדואים, אך מי שחושב שהבעיה היא עדתית או מגזרית בלבד משלה עצמו. הבעיה כאן שלטונית והסכנה מהותית ולטווח ארוך אף קיומית. אמר המהפכן האמריקני האגדי בנימין פרנקלין "או שנתלה אחד בתמיכה של השני או שיתלו אותנו ביחד." זה המצב שלנו במדינת ישראל של היום. רק היעדר סולידריות חברתית מאפשרת לאליטות פוליטיות כמו גרעין המתיישבים מעלי ונציגיהם בממשל לתמרן את המערכת ולגרום עוול אחר עוול. הפתרון להתמוטטות של מערכות הסולידריות במדינה היא הסולידריות. באימוץ האחראיות ההדדית יכול העם לבנות מחדש את מה שהאליטות שברו. ואולי, אם זה יתחיל באום אל-חיראן, מעז יצא מתוק.

• אדוארד רטיג חבר בהנהלת שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם הפועלים למען הכפר אום אל חיראן.

•  עוד על המאבק של רבנים למען זכויות האדם למימוש הזכויות של האזרחים הבדואים בנגב