פרשת השבוע לשבת "זכור": העולם מורכב מדי בכדי שנוכל לזהות בפשטות את פרעה והמן ›

המן מתחנן בפני אסתר המלכה והמלך אחשווראש, ציור של רמברנט.  Rembrandt and workshop [Public domain], via Wikimedia Commons

ליאון וינר דאו בדבר תורה לשבת "זכור" מלמד אותנו כי אפילו יותר מסוכן מהמן הינה האשליה שלנו שהמן הוא רק שם, בחוץ – ולא גם בנו. ולכן אנחנו מצווים [בפורים] להשתכר ולהבין, כי ההבחנה הכל-כך ברורה לנו, והאופן בו אנחנו תופסים את עצמנו כ"מרדכי", הם בסכנה מתמדת. שמא שכרון שלנו יטשטש לנו את הגבולות? בתוך כך חשובה ההבחנה הזאת, בתוך המציאות המדממת הקונפליקטואלית של ימינו.

אנו עומדים בפתחה של "שבת זכור" בה אנו מצווים לזכור "את אשר עשה לך עמלק בדך בצאתכם ממצרים" (דברים כה יז).

אולם הציווי לזכור את עמלק – כמו כל שש הזכירות המצוות עלינו – יש בו יותר מאשר ציווי גרידא שלא לשכוח אירוע. בסוד הציווי נמצא רצון לתת לזכרון כוח לעצב את התודעה שלנו. כלומר, יש בו מימד נורמטיבי: על הזכרון לעצב תודעה מסוימת – ותודעה זו מכוננת יחס מסוים אל העולם הסובב אותנו.

לכאורה, הציווי ברור, וכן גם המניע לציווי: יש לזכור את אשר עשה לנו עמלק בכדי שנדע שיש רוע בעולם, ושיש אנשים – אנשי עמלק לדורותיו – שחפצים באובדן העם היהודי. זכירה זו מגינה עלינו מפני הרצון התמים להשתית את חיינו על תקוות שווא שזה אפשרי לכונן את חיינו על בסיס אמון בסובבים אותנו. רצונו של המן כרצונו של פרעה: לאבד את היהודים, ודינו של המן כדינו של פרעה: גופו ייתלה, שמו יימח, וזיכרונו יישמר למען נדע לזהות אותו בכל דור ודור. לפי הבנה זו, הציווי של ציווי הזכירה הינו: להיזהר משאננות ומאמון יתר בעולם; לדעת לזהות את רוע – ולפעול בהתאם, באלימות מקדימה במידת הצורך.

הסיפור של מגילת אסתר, כפי שעמנואל לוניס השכיל לכתוב, הינו סיפור על השרירתיותם של הכוח והאלימות בעולם, והתורה באה על מנת לתבוע כנגדו עולם ערכי. אבל מה יקרה אם פעם יזדמן לנו כוח? האם שכרון הכוח עלול להשפיע עלינו?

"בראיון ב-1998, אהוד ברק אמר, "אם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני ההתנגדות."" – בתמונה: ברק לוחץ את יד ערפאת, ובאמצע ביל קלינטון | By Sharon Farmer [Public domain], via Wikimedia Commons

החכמים ז"ל ידעו, כי העולם מורכב מדי בכדי שנוכל לזהות בפשטות את פרעה והמן. יתרה מזו: אין ערבון שהשכרון לא ישפיע עלינו, שהוא לא יביא אותנו למעשים מגונים. לכן קבעו החכמים שאדם חייב להשתכר בפורים "עד דלא ידע בין ארור המן וברוך מרדכי" (בבלי מגילה ז ב). יש בנו – בכל אחד ואחד מאתנו – צדדים אפלים, צדדים שאנחנו מנסים, לרוב בהצלחה, לדכא, לכבוש, ולהסתיר – מאחרים, אבל אפילו מעצמנו אנו.

בראיון ב-1998, אהוד ברק אמר, "אם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני ההתנגדות." על אמירה זו הוא ספג הרבה ביקורת. עצם הביקורת שנמתחה על ברק נובע מהרצון שלנו לשלול את השקפת עולמם שפלסטינאים שהגיעו למסקנה הנואשת והמגונה, כי אלימות הינה פתרון הולם לסכסוך שבינינו. חריפות הבוקרת שנמתחה עליו נובעת מחוסר היכולת שלנו – שהוא בעצם חוסר רצון מצדנו – להאמין כי יש בנו נטיות שכאלו לאלימות ורצח.

ברם חכמינו ז"ל הבינו כי אפילו יותר מסוכן מהמן הינה האשליה שלנו שהמן הוא רק שם, בחוץ – ולא גם בנו. ולכן אנחנו מצווים להשתכר ולהבין, כי ההבחנה הכל-כך ברורה לנו, והאופן בו אנחנו תופסים את עצמנו כ"מרדכי", הם בסכנה מתמדת. שמא שכרון שלנו יטשטש לנו את הגבולות? על מנת לבסס את טיעונם, החכמים מיד מספרים סיפור על רבה שהזמין את רבי זירא לסעודת פורים. הם השתכרו יחד, ורבה קם והרג את ר' זירע. (לאחר שהוא מתעורר ומגלה את אשר עשה, הוא מתפלל לה' ומבקש להחיותו, ותפילתו נענית. אבל לא זה ענייננו.) הקלות בה רבה מגיע למעשה רצח נשארת כאזהרה חמורה – לא רק לרבי זירע (שלא מקבל את ההזמנה של רבה לחגוג עמו את פורים שנה לאחר מכן), ולא רק לרבה, אלא לכל אחד ואחת מאתנו. יש בנו (גם) הרבה כיעור, הרבה אלימות, ועלינו לעמול בעבודה קשה בכדי לסגל לעצמנו מעשי אהבה, מעשים שראויים לתורתנו הקדושה.

אנחנו מצווים לזכור את עמלק – משמע, את הסכנות האורבות מבחוץ, וכן את אלו שמבצבצות מבפנים.

שבת שלום,

ליאון וינר דאו 

• עוד מדברי התורה של רבנים למען זכויות האדם

• האזינו לתכנית הרדיו "רוח חדשה" עם הרב קובי וייס וציונה מידלש המשוחחים על פרשת השבוע

תשעו