מדוע האסלאם בישראל שונה כל כך, מהגרסאות האחרות של דת זו, שהתפשטה בכל רחבי המזרח התיכון ›

בתמונה האילוסטרציה: מסגד באיסטנבול. CC0 Public Domain

הרב רון קרוניש מסביר מדוע האסלאם בישראל – ובמקומות רבים נוספים אחרים בעולם – שונה כל כך מהגרסאות האחרות של דת זו שהתפשטה בכל רחבי המזרח התיכון? מדוע היא אינה קיצונית או אלימה כמו הגרסאות האחרות של אסלאם עליהם אנחנו שומעים כל הזמן בעזה, לבנון, עיראק, איראן, וסוריה?

בישראל ובמערב רווחת אמונה עממית שהאסלאם הוא רובו ככולו "אסלאם קיצוני", כפי שנתפסת אמונתם הדתית של דע"ש, אל קעידה, חיזבאללה, חמאס וקבוצות אסלאמיות קיצוניות פונדמנטליסטיות אחרות. קבוצות אלו דוגלות בשימוש באלימות, אנטי-ישראל, אנטי-המערב וסדר היום שלהן הוא האנטי-תזה להבנה הומניסטית של דת בימינו. גרסה זו של האסלאם היא זו המוצגת בחדשות העולמיות ובאינטרנט בכל יום, כמעט בכל שעה, כך שרוב האנשים למעשה מאמינים שזהו בעצם כל מהותו של האסלאם. אולם למעשה, אין דבר שיכול להיות רחוק יותר מהאמת מאשר תפיסה זו.

מסגד אל אקצה בירושלים, CC0 Public Domain

מסגד אל אקצה בירושלים, CC0 Public Domain

האיסלאם בישראל הוא דת מתונה

להיפך. האסלאם בישראל, כפי שהוא מובן נשמר ומקוים על ידי יותר ממיליון וחצי מוסלמים סונים שהם אזרחיה של מדינת ישראל, הוא למעשה דת מתונה, מודרנית וכזו שדוגלת בערכים הבסיסיים של אסלאם הומניסטי, כפי שנשמר בטקסטים הקדושים של הקוראן והחדית', המאמינים בכבוד לחיי אדם, שמירה על כבודו של כל אדם באשר הוא, כבוד והערכה לאמונות הדתיות והמנהגים של מאמינים מדתות אחרות, בעיקר יהדות ונצרות, שהמאמינים שלהן נחשבים כ"עם הספר". כיצד אני יודע זאת? מפני ששמעתי השקפות אלו בהזדמנויות רבות מספור ב-25 השנים האחרונות ממנהיגי דת מוסלמים בישראל שהשתתפו בדיאלוג בין-דתי באמצעות תוכניות ופרויקטים שתכננתי ויישמתי עם עמיתים מוסלמיים במסגרת המועצה הבין-דתית המייעצת בישראל (ICCI), ארגון שייסדתי ועמדתי בראשו ב-25 השנים האחרונות (היום הוא חלק מארגון 'שומרי משפט' – רבנים למען זכויות אדם).

מדוע האסלאם בישראל – ובמקומות רבים נוספים אחרים בעולם – שונה כל כך מהגרסאות האחרות של דת זו שהתפשטה בכל רחבי המזרח התיכון? מדוע היא אינה קיצונית או אלימה כמו הגרסאות האחרות של אסלאם עליהם אנחנו שומעים כל הזמן בעזה, לבנון, עיראק, איראן, וסוריה?

ישנם כמה הסברים עיקריים לתופעה זו:

  • מוסלמים בישראל אינם חיים יותר "תחת כיבוש" – הממשל הצבאי ששרר על האזרחים הערבים של ישראל הסתיים בשנת 1966, לפני חמישים שנה! ולכן, מוסלמים בישראל אינם מתעוררים בבוקר עם השאיפה להתנגד לכיבוש, כפי שעושים אחיהם המוסלמים בעזה או בגדה המערבית (ובכללה מזרח ירושלים). דבר זה גרם לאזרחים המוסלמים של ישראל להיות יותר פרגמטיים ופחות קיצונים מאשר בני דתם האחרים באזור.
  • המנהיגות הדתית של המוסלמים בישראל – בעיקר הרוב המתון של האימאמים (מנהיגי דת מקומיים) והקאדים (השופטים בבתי הדין השרעיים של מדינת ישראל) – מטיפים ומלמדים דת של דו-קיום ושיתוף פעולה במשך עשרות שנים בקהילות שלהם (אשר אינן מגיעות לכותרות אמצעי התקשורת בתכיפות רבה מידי!). ואכן, רוב הקאדים בישראל של היום מציגים הבנה הומניסטית של האסלאם, והם חיים ומיישמים אותה בפועל בבתי המשפט לענייני משפחה בכל רחבי ישראל ובקהילות שלהם. הם משמיעים קולות מוסריים למען הדאגה והחמלה לזולת וברוח זו מפרשים ומלמדים את האסלאם. גישה זו מהווה ניגוד בולט לגישותיה של הזרוע הצפונית של התנועה האסלאמית בישראל הזוכה לתשומת לב רבה בתקשורת הישראלית. זרם זה של ערביי ישראל מונהג על ידי דובר זועם, רהוט ופרובוקטיבי, שייך ראאד סלאח, המטיף ומלמד גרסה קיצונית יותר של האסלאם, ומתבטא בצורה אלימה, אך לא מעורב באלימות פיסית. מצד שני, הזרוע הדרומית של התנועה האסלאמית – שיש לה נציגים נבחרים בכנסת במשך הרבה שנים – היה מתון הרבה יותר והגיוני בהשקפה הדתית שלו והוא היה מעורב בדיאלוג אמיתי עם יהודים (ואני בכללם) במשך זמן רב.
  • מוסלמים בישראל, בדומה לנוצרים, דרוזים וצ'רקסים הם אזרחי המדינה –  הם נחשבים שווים בפני החוק, אפילו אם הם לא תמיד נהנים מהזדמנויות שוות, אם ננקוט בלשון המעטה (למעשה, הם סובלים מאפליה רבה בתחומים רבים של חיי היום יום). למרות העובדה שלמעשה הם חיים ברובם בקהילות נפרדות – ורבים מהם ואולי רובם מזדהים עם העם הפלסטיני, והשאיפה שלהם היא שתקום מדינה פלסטינית לצידה של מדינת ישראל – הם שואפים להשתלב בחברה הישראלית. הם רוצים חינוך טוב יותר לילדיהם, דיור משופר יותר, ותשתיות טובות יותר בערים, בעיירות, ובכפרים שלהם. הם רוצים להתקבל כאזרחים ישראלים בארץ זו. אם יש להם טענות כלפי המדיניות של ממשלת ישראל, הם חופשיים למחות באופן פומבי ולפעול לשינוי באמצעות ארגונים לא-ממשלתיים רבים בחברה האזרחית בישראל וכיוצא בזה, כולל ארגונים רבים הפעילים במגזר הערבי פלסטיני של החברה הישראלית, כגון מסוואה ועדאללה.

מכל הסיבות האלו, אני מאמין שזה חיוני שהרוב היהודי בישראל יכיר את השכנים המוסלמים שלהם ולא לסמוך על הכותרות המתלהמות בעיתונים היומיים או פוסטים נבזיים ברשתות החברתיות לגבי מהו באמת האסלאם ומה באמת חושבים השכנים המוסלמים שלהם החיים בישראל. למרבה הצער רוב היהודים בישראל לא נפגשו עם השכנים הערבים הפלסטינים שלהם, שהם אזרחי המדינה שלהם (ואשר אינם צריכים להוכיח את נאמנותם למדינה). נראה כי רוב היהודים כאן (ובחו"ל) מעדיפים להיצמד לסטריאוטיפים הכוזבים שלהם לגבי מוסלמים או פשוט לחיות על פי אידיאולוגיות או תיאולוגיות שלימדו אותם לנהוג בחוסר סובלנות כלפי אנשים מדתות אחרות (נוצרים ומוסלמים).

חשוב מאוד בימים אלה שזה ייפסק מפני שאין זה בריא או תורם לאופייה הדמוקרטי של החברה הישראלית. יתרה מזו, הגיע הזמן שיותר יהודים בארץ הזו – ויותר מחו"ל המגיעים לביקורים בישראל – יפגשו פנים אל פנים עם ערבים פלסטינים מוסלמים בעלי אזרחות ישראלית, בדרך זו, ניתן להתגבר על סטריאוטיפים הרסניים, ושדו-קיום בשלום בין מוסלמים ליהודים יהפוך לסדר יום חדש ואפילו לצו היום בישראל.

הרב רון קרוניש,  7 מרץ, 2016

אודות הרב רון קרוניש

הרב קרוניש עכשיו בגמלאות. הוא מרצה עצמאי, מורה, בלוגר, יועץ - "פסיליטטור" ו"בונה שלום" ומחברו של הספר "תהליך השלום"; דיאלוג בין-דתי, המבט מירושלים (ספרי המילטון ביום, 2017)