מנורת שבעת הקנים הנמצאת ליד הכנסת. צילום: תמר הירדני, cc: ויקיפדיה
פעם, כשהיינו צעירים (חלק מאיתנו, והשאר…לפני שנולדתם!) אחת האטרקציות של המבקר בירושלים היתה מנורת שבעת הקנים שליד בניין הכנסת [בתמונה למעלה], חיקוי של אחד מכלי המקדש שעל יצירתם מסופר בפרשת השבוע "ויקהל". אך מאז התבגרנו (והצעירים שבכם כבר חיים ונושמים) ותעשיית הנוסטלגיה לבית המקדש עלתה כיתה, בעיקר משום שמאז 1967, "הר הבית בידינו", ורבים בישראל ואף בעולם הרחב חושבים שפעמי משיח מתקרבות, וכדאי שנהיה מוכנים ומזומנים לחידוש הפולחן העתיק. הרב ג'רמי מילגרום, בדבר תורה לפרשת "ויקהל".
תורת אחרית הימים
את תורת אחרית הימים אין מלמדים בבתי המדרש לרבנים, אך שמעתי מאחורי הפרגוד שגם אם הסוף יהיה טוב, מה שיקדם לו יהיה מלחמת גוג ומגוג; לצערינו, מה שמתרחש בימינו סביב הר הבית בהחלט מתיישב עם חזון זה. לכן קשה לי להתלהב או אפילו להישאר אדיש כשקוראים בתורה על בניית המשכן, ובוודאי לא כאשר מתפללים לחידוש הפולחן, לדוגמה, בתפילות העמידה שכולן מסתיימות בתחינה:
“יהי רצון מלפניך…שיבנה בית המקדש במהרה בימינו…ושם נעבודך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות; וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" (נוסח אשכנז המסורתי).
ובוודאי שאין הדעת סובלת להסתפק בדיון תיאולוגי יהודי פנימי כאשר המקום כבר התקדש לפני למעלה מ 1400 שנה על ידי האיסלאם וכל נגיעה קלה בסדרים שם מביאה לשפיכות דמים.
הציונות, שפנים רבות לה, היא כמעט תמיד הרכבה של לאומיות ודת, ובימינו, כמעט כל הציונים נאחזים בשליטה על מקום בית המקדש; לראייה, השבעת חיילים ברחבת החומה התומכת בהר הבית – מה שמכונה הכותל המערבי – התקבע כפולחן יהודי חדש. גם חוגים דתיים שרחוקים מכל מאווי לחידוש הפולחן המסורתי נאבקים על תקיעת יתד במקום זה, שחס וחלילה לא ייפקד מקומם. נגד מה שקורה שם התקומם כבר לפני שנים ישעיהו (הנביא) לייבוביץ', ציוני אבל מסוג אחר, וכינה את המקום Discotel, ואפשר גם, בסלנג העכשיווי שלאחר זמנו, Diss Kotel (אולי לייבוביץ' החמיר, כמנהגו; יש מקום לנוסטלגיה, רק שצריך לשמור על פרופורציות)
ההבדל בין המשכן לבין המקדש
ההבדל הגדול שבין המשכן והמקדש הוא שהראשון היה נייד, ולא קידש את האדמה שעליה הונח, אשר, בלשון חז"ל, התקדשה לשעתה ולא לעתיד לבוא. לעומת זאת, בארבעים שנות הנדידה במדבר לא בלתה שמלתנו מעלינו ורגלינו לא בצקה, משל לאידיליה-שלפני-כיבוש-הארץ שהמשיל רבי הונא בתארו את הידרדרות היחסים שבין הקב”ה וישראל:
כשאהבתנו היתה עזה, על רוחב הסייף (בנמשל: השטח מעל הארון המשכן במדבר) היינו שוכבים; וכעת, שאין אהבתנו עזה, מיטה בת שישים אמה (הנפח הגדול בהרבה של מקדש שלמה) אינה מספיקה לנו (סנהדרין ז.)
גם בחינת התיאור המקראי של ההשראה שבבנייה של המשכן והמקדש מורה על תהליך של דעיכה (אבל גם התרחבות בין-לאומית): בקטע ארוך בפרשתנו, מפרק ל"ה 30 ועד ל"ו 8, מודגשת התרוממות הרוח של עושי המלאכה:
"ראו קרא ה' בשם בצלאל…וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה…לעשות בזהב ובכסף ובנחושת, ובחרושת אבן למלאת ובחרושת עץ לעשות כל מלאכת מחשבת, ולהורות נתן בלבו…מלא אותם חכמת הלב", ועוד. לעומת זאת, בבניין המקדש מודה שלמה "כי אין בנו איש יודע לכרות עצים כצידונים", ובאשר לחירם מסופר רק שאביו "איש צורי חורש נחושת וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת לעשות כל מלאכה בנחושת" (מלכים א' ז' 14).
החוכמה המפורסמת שנותן ה' לשלמה מוזכרת רק פעם אחת בכל פרשת בניין בית המקדש, אך היא שקולה כנגד כל השאר: “וה' נתן חוכמה לשלמה כאשר דיבר לו ויהי שלום בין חירם [מלך צור] ובין שלמה, ויכרתו ברית שניהם"(מ"א ה' 26).
שנזכה אנחנו למנהיגים עם חוכמה מדינית שמביאה שלום.
שבתוך מחננו נשכיל לגשר בין הנוסטלגים למחדשים
ושנזכור שרוח אלהים זמינה לנו, לכולנו, תמיד.
שבת שלום,
הרב ג'רמי מילגרום
- והערה לקורא הסקרן והמסור:
דרשה דומה אך לגמרי לא זהה לזאת מופיעה באתר בשפה האנגלית שלנו. את הדרשה ההיא כתבתי ראשונה, ונושבת בה רוח קצת אחרת – מוזמנים לעיין גם שם. וכבונוס על זה שאת/ה עדיין איתנו, אני מוסיף פה קישור לפוסט נפלא, “מה יעשה הרואה אדם בחורבנו" שכתב הסופר והמשורר אלמוג בהר שמצאתי בחיפושי אחרי "דיני הרואה ערי יהודה, וירושלים, והמקדש בחורבנם"
