מקור התמונה: הנטיעות שביצענו [1.2] בכפר הפלסטיני לובן, היכן שנעקרו שתילים מספר פעמים בידי קיצוניים המתנכלים לפלסטינים ביישוב.
בדבר תורה לפרשת "משפטים" שואל הרב קובי וייס מהם גבולות האחריות של האדם? האם הם נמדדים רק על פי מעשיו, או גם על פי רשלנות האחר? ובאילו מקרים ישנה אחריות כוללת ובלתי מתפשרת? ומתוך כך אנו למדים על הגבולות של עבודת רבנים למען זכויות האדם.
"המכנה המשותף למשפטים נרמז בביטוי "תשים לפניהם" זוהי בעצם מראה משוכללת היוצרת את גבולות האחריות האישית והחברתית של כל אדם מישראל. מראה זו מונחת ממול פניהם של ישראל ומחייבת אותם לקחת אחריות על המציאות." CC0 Public Domain
"תשים לפניהם"
פרשת השבוע כשמה כן היא אוסף של "משפטים אשר תשים לפניהם". לאחר קבלת התורה ועשרת הדברות שמהווים מעין חוקת על, מגדילה הפרשה את הרזולוציה ומפרטת באוזנינו ציוויים רבים ומפורטים.
המכנה המשותף למשפטים נרמז בביטוי "תשים לפניהם" זוהי בעצם מראה משוכללת היוצרת את גבולות האחריות האישית והחברתית של כל אדם מישראל. מראה זו מונחת ממול פניהם של ישראל ומחייבת אותם לקחת אחריות על המציאות. בקווים כללים הפרשה נראית כך: פותחת באחריות האולטימטיבית: כאשר האחר נמצא בשליטה מלאה שלי כעבד עברי, שהוא למעשה שכיר 24/7 למשך 6 שנים. מהי האחריות שלי כלפיו?
לאחר מכן עוברים לאחריות האדם על מעשיו. פותחים במעשים שהרגו אדם גם אם בשוגג, לאחר מכן באחריות למעשים שרק פצעו אדם. לאחר מכן אחריות עקיפה: בור שחפרתי ונפל לתוכו אדם או חיה, שור בבעלותי שיצא ונגח (או כלב שנשך), אש שיצאה משליטה ושרפה גורן ועוד ועוד.
כלל המצוות הללו מתייחסות לאחריות שיש לי כאדם על מעשי ידי ורכושי למניעת נזק של האחר. ומה בדבר מניעת נזק שלא אני יצרתי? עד כמה אני מחויב לכך?
"הפסוק השני עוסק בחמור שרובץ תחת משאו, גם כאן אדם העמיס עומס יתר על חמורו והוא כרע ונפל. הציווי עוסק בעזרה לאחר גם אם הוא השונא שלנו." – CC0 Public Domain
היכן אנו צריכים לחפש את האחריות שלנו
נתמקד בשני פסוקים:
"כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ." (שמות כג, ד-ה).
הפסוק הראשון עוסק בהשבת אבדה, נזק פוטנציאלי שנגרם בגלל רשלנות האחר, יש לנו מצווה לקחת אחריות ולהשיב את חמור והשור התועים אפילו אם בעליהם הוא האויב שלנו.
הפסוק השני עוסק בחמור שרובץ תחת משאו, גם כאן אדם העמיס עומס יתר על חמורו והוא כרע ונפל. הציווי עוסק בעזרה לאחר גם אם הוא השונא שלנו.
המשותף לשני הציוויים הוא שהאחריות הינה רק כאשר אנו "פוגעים" באבדה, כלומר נתקלים בה, או רואים את החמור הרובץ. אם איננו רואים או פוגעים אין לנו חובה ללכת ולחפש אחרי חמורים אבודים או כורעים תחת הנטל. (האחראי לעזור להם יהיה אדם אחר הקרוב למקום ויתקל בהם). זאת לא שאלה אינסופית, ולכן אין עלינו לחפש כל הזמן אחרי אבדות ומכוניות מפונצ'רות. אם היינו רק מחפשים, לא יכולנו להגיע לרגע של השלמה.
אולם, יש שני מקומות שבהם התורה מדגישה כי עלינו לצאת ממקומנו הנעים והחמים ולחפש אחריות:
"צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף–לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ" (דברים טז,כ)
"בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ." (תהלים לד,טו).
וכך נאמר במסכת דרך ארץ: "גדול הוא השלום,
שכל מצווה שבתורה כתוב בהן: "כי תראה"; "כי תפגע"; – כשבאה המצווה לידך אתה זקוק לעשות.
אבל השלום מה כתיב בו? "בקש שלום ורדפהו" (תהלים לד).
בקשהו ממקומך ורדפהו במקום אחר."
הכתוב למעלה מבטא בתמצית את מה שאנו מאמינים ועושים ברבנים למען זכויות האדם. זוהי אינה עבודה קלה, לצאת מהמקום החם והנוח ולחפש אחריות. אחריות מביאה לחץ, קושי נפשי, חווית חוסר צדק מתמשכת ולאחרונה גם רדיפה ממשלתית. אבל אין לנו ברירה. אנו מחויבים לרדוף אחר חוסר הצדק וחוסר השלום היכן שהם, (ונזכור שמצוות אבדה ועומס היתר עוסקים דווקא באויבנו ושונאנו) ולהציב את המראה השחורה לפנינו ולפני הציבור. זאת הדרך היחידה שבאמת תאפשר לנו "לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ".
שבת שלום,
הרב קובי וייס
