תמונה: By Ji-Elle (Own work) [GFDL (http://www.gnu.org/copyleft/fdl.html) or CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)], via Wikimedia Commons
השבוע, בבתי כנסת בכל רחבי העולם, אנחנו קוראים את עשרת הדברות. הדיבר העשירי: "לא תחמוד…" היא מצווה מאתגרת במיוחד. למפרשי התורה המסורתיים יש גישות שונות, אף מנוגדות, להבנת דרישות המצווה הזאת. הויכוח העיקרי הוא בשאלה, האם הדרישה היא לא להרגיש משהו, או לעומת זאת לא לעשות, ולא לפעול על פי ההרגשה הזאת. האם עלינו לא לרצות את מה שיש לאדם אחר או האם כפי שאומר הרמב"ם להימנע מלהתנהג בדרך המאפשרת לנו לקבל מהזולת מה שליבנו המשותף חפץ? הרב יחיאל גריינימן על הדיבר העשירי בפרשת השבוע "יתרו".
היכן עובר הגבול בין רגשות שליליים של קנאה, לבין מעשה ניבזה ו"חוקי"
הרמב"ם ב"משנה תורה" [הלכות גזלה ואבדה, פרק 1, הלכה 9] כותב:
"כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי הוא עובר בלא תעשה שנאמר לא תחמוד.."
ההנחה כאן היא שהמילה "תחמוד" מציינת תאווה המלווה במעשה.
תמונה: CC0 Public Domain
האם ניתן לשפוט רגש אדם, באם האדם איננו פועל על פיו? דעת הרוב שהרמב"ם מסכם בהלכה הזו היא שלא. האידיאל, כמובן הוא שהאדם יהיה "שמח בחלקו". כלומר שהאדם יסתפק ברכושו, מבלי להתרגש ולחמוד ולקנא לרכושם של האחר. שהאדם יהיה בעל הערכה וכבוד לזכויות האחר. אך היכן עובר הגבול בין רגשות מובנות, אם כי שליליות לגבי רכושם של אחרים, ומעשה נבזי ממש, אשר יכול להיות "חוקי", אך בלתי מתקבל על הדעת מוסרית?
הדיון התלמודי על הדיבר העשירי (מסכת בבא מציעה ה", ב) הוא שורשו של הקביעה ההלכתית של הרמב"ם. הדיון התלמודי מתמקד במקרה של אדם החפץ באדמתו של אחר, עד כדי כך שנעשה בלתי אפשרי לבעל הקרקע להתנגד לדרישה למכור את רכושו לזה שחומד אותו. על אף שזהו איננו גזל של ממש, בכל זאת החוטא רוכש את הרכוש של שכנו באופן לא מוסרי, ובכך עובר על המצווה של "לא תחמוד".
הרב שמשון רפאל הירש בפרושו המפורט על המצווה הזאת וכוונתו (שמות, כ,14) טוען שמי שנמנע מלקחת מאחרים, אפילו באופן חוקי, מה שהוא חומד, מעלה את נשמתו לרמה יותר גבוהה. וזה מביאו להיות יותר קרוב לקב"ה.
חברה המגנה על רכושם של בודדים מפני בעלי כוח ושררה ומעשיהם של מושלים היא חברה השואפת להגשים את המטרה הדתית של מצוות "לא תחמוד". חברה שלא עושה זאת מתרחקת מרצון האל.
במהלך 50 שנות שלטון צבאי של ישראל בגדה המערבית (ובזמנו גם בעזה) כמו גם במזרח ירושלים היו הרבה מקרים בהם יהודים דתיים עברו על החטא החמור הזה, בו אנו דנים. לא רק שראינו מסמכים בדויים ופיקטיביים, של "מכירה" על ידי אנשים שאינם בחיים, או שחיים בחו"ל, כאשר בני משפחה אחרים עדיין גרים באותו בית או חלקת אדמה. ראינו את השימוש בכוח לשכנע פלסטינים למכור וראינו גם שיתוף פעולה של בעלי הכוח והשררה (צבא, משטרה,עיריה וממשלה) באותם המכירות. האם מתקיימים יחסי שוק נייטרלים והוגנים במכירת קרקע או בית על ידי אדם השייך לקבוצה אתנית, הנתונה לדיכוי מובנה של שלטון צבאי, אל נציג של סוכנים בעלי כוח וכסף של תנועה של המתנחלים זה או אחר [עם הגב של הצבא והמשטרה המדכא אותו] ? האם בעצם מדובר במעשה "לגלי" שנעשה בחסות החוק, בדוגמה מובהקת של אותו חטא המצויין בעשרת הדברות ומפורש בתלמוד ובהלכה כעבירה מוסרית חמורה?
האם יש במציאות של כיבוש, דמיון לחטא המתואר בתנ"ך של הכרם של נבות? (ראה מלכים א', פרק 21) אני חושב שכך הוא המצב.
שבת שלום,
הרב יחיאל גריינימן
