פרשת השבוע "ויגש": הגאולה מתחילה במחילה על הכבוד ובהבנת הטעות ›

בתמונה: יוסף חושף את זהותו לאחיו, גוסטב דורה. ויקיפדיה

הרב שמחה דניאל בורשטיין קורא את פרשת "ויגש" באמצעות המחילה על הכבוד. במפגש המתוח שבין יוסף לאחיו, יוסף מחכה לסימן שהאחים השתנו. השינוי ביהודה הוא המפתח לפיוס של קין והבל, של ישמעאל ויצחק, של יעקב ועשו וגם לזה שיתקיים בתוכינו. הפיוס הוא אישי, אך גם לאומי, חברתי, מעמדי ומעניק דרך יציאה מהמתח הפוליטי ההולך וגובר.

החטיבה העיקרית של ספר "בראשית" פותח עם ריב בין אחים, בין קין והבל, וכאן, בפרשה שלנו, אחד לפני האחרון, החטיבה הזאת מסתיימת עם פיוס בין אחים.

בפרשת "בראשית", בריב בין קין והבל, קין אומר, "השומר אחי אנכי?" ואילו בפרשת ויגש, יהודה סוף סוף עונה לציפיה שלנו, הקוראים, ושל אלהים, אנחנו מניחים, ואומר, כביכול, "כן, שומר אחי אנכי!"

יהודה מגלה שהוא השתנה

אין רגע מותח יותר מסוף הקריאה של פרשת "מקץ", אשר קראנו בשבת חנוכה. יוסף מרמה הן את עבדיו והן את אחיו, כדי לנסות אותם, ולוודא שהם השתנו. אבל פרשת "ויגש" מתחילה דווקא במעשה של יהודה: "ויגש אליו יהודה." עוד לפני שיוסף מגלה את עצמו לאחיו, יהודה מגלה שהוא אכן השתנה, הוא מגלה בגרות והבנה.

את השינוי בתפישת העולם של יהודה ראינו כבר לפני שבועיים, בפרק ל"ח שבפרשת "וישב". יהודה יורד מאחיו, מקים בית בין יושבי חבל עדולם, ומתחיל להבין שלהיות אב לחמולה זה לא כל כך פשוט. אחרי שכול על שני בנים, כשהוא עוד מנסה להבין איך להתקדם עם בנו הנותר, הוא מגלה עוד סוד מפרשת בראשית: "עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד׃" יהודה מגלה שהוא היה אמור להיות הרבה פחות מעורב בחייהם של בניו.

המחבר המקראי כמו משחק איתנו – שם הבן הנותר מסביר לנו את האמת – קוראים לו "שלה"! הוא שייך לה – הוא שייך לגיסה שלו – לתמר! אבל יהודה שולח את תמר לחזור לבית אביה ומספר לה ששלה עוד לא בשל לנישואין. בינתיים גם אשתו מתה. יהודה כבר קצת מסכן. אין לו המשך, אין לו אשה שאיתה אפשר לבנות את ההמשך.

והנה באה לאוזניו השמועה שתמר זנתה. הוא כבר יושב בשער, בין הזקנים, השופטים. והשיפוט שלו מהיר – מיד הוא אומר שישרפו אותה על החטא הנורא. התפנית בחייו של יהודה בא רק כשתמר מעידה ברגע לפני שמעלים אותה על המוקד. היא מעידה באותן המילים שהשתמשו האחים כשהביאו את הכותנת של יוסף ליעקב: "הַכֶּר־נָ֔א – הַכֶּר־נָ֔א לְמִ֞י הַחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה׃"

התפנית של יהודה באה ברגע שהוא שומע את דבריה. ברגע הזה הוא לא מתחמק, אלא הוא מצדיק אותה לגמרי. הוא לא מנסה להעביר אחריות, להטיל על מישהו אחר את הטעות. לא חשוב לו הכבוד שלו, אלא, הוא מוכן לוותר. הוא מבין את טעותו, ומאיש כזה יכול להיוולד המשיח, ממנו יכולה לבוא הגאולה.

כל זה ידוע לנו, לקוראים, אבל זה מוסתר מיוסף. האיש הזה, שמוכן למחול על כבודו למען הצדק, למען העתיד, זהו האח שניגש אל יוסף. כבר לא האח שמציע לשאר האחים להרוויח קצת כסף ולמכור את יוסף לעבדות. הוא כבר לא האח שמגיש את כותונת הפסים המוכתם בדם לידיו של יעקב אביו. הוא מוכן להודות בטעות, הוא מוכן לשאת באחריות, הוא מוכן לשבת בכלא במקום בנימין רק לא לגרום עוד כאב לאחיו ולאביו. ובזכות זה, הוא אבינו, אבי העם היהודי, הוא ולא יוסף. הוא ולא ראובן.

במובן מסוים, הרגע שיהודה ניגש אל יוסף – שהוא חושב אותו "כמוך כפרעה" – הוא הפיוס של קין והבל, של ישמעאל ויצחק, של יעקב ועשו. הרגע הזה מתרחש לא רק בסיפור המקראי, הרגע הזה צריך להתרחש בתוך כל אחד מאיתנו פנימה – רועה הצאן השעיר ניגש אל האציל המגולח – הפרעי ניגש אל המתורבת – הטבעי ניגש אל המלאכותי – הגוף ניגש אל הנפש – ואומר – בי אדני ידבר. אני ואתה אחד. עלי להפסיק את הריב העתיק הזה עם עצמי. אני גוף – אבל אני לא חייב להמשיך להגיב באופן אימפולסיבי, אני מסוגל לחשוב! אני נפש – אבל אני מוכן לוותר על הכבוד, רק לא לגרום עוד ועוד כאב!

אולי התגובתיות השתרשה בי כה עמוק, שאני לא ער אפילו לקיומו. אני לא מצליח לזהות את עצמי בחלק האחר, החושב והרגיש. הסיפור של יהודה בא ללמדנו שהתשובה אפשרית. האדם הוא תהליך מהלך, שלא מסוגל לקפוא ולהישאר, אלא מוכרח להמשיך להתפתח ולהשתנות. כדי לגלות את המוסתר בעצמי, הדבר הראשון שאני חייב לעשות הוא לקחת אחריות על עצמי, על הקשה והמחוספס כמו על הרך והחלק.

לזהות את היהודה שבתוכנו

סיפורו של יוסף מאד מפתה, מאד מושך הזדהות. הנה האח המודח, המנודה. בסיפור הזה, יהודה לא נראה באור חיובי במיוחד. כשהייתי ילד, הזדהתי עם יוסף – לעגו לי, צחקו עלי, לפעמים היכו אותי אחי – הילדים שמסביבי. אבל היום, כאבא, כאיש מבוגר, אני מתחיל לזהות את יהודה בתוכי – הייתי יהיר ואף מציק לאחרים לפעמים. עברתי רגעים קשים. שפטתי אחרים מהר מאד, אבל למדתי להצדיק את מי שצודק – גם אם אני צריך למחול על כבודי. האם התבגרתי מספיק, האם אני, כמו יהודה, מוכן לוותר על החופש שלי עצמי, רק כדי שאחי לא יסבול? האם אנחנו מוכנים לשעבד את עצמנו, כדי שכאב ייחסך מאבינו?

בהערות שלו על בראשית א-א, רש"י מזכיר לנו שהתורה לא מתחילה בעם היהודי, אלא בסיפור האוניברסלי של הבריאה. ספר "בראשית" לא מתחיל בריב שבין קין והבל – קודם לו סיפור הבריאה. כמו כן, הספר לא נגמר כשניגש יהודה אל יוסף. איחוד המשפחה לא יכול להתרחש לפני שיוסף מגלה את עצמו. יוסף לא מוכן לגלות את עצמו לאחיו עד שהוא לא מזהה שהם השתנו. יהודה הוא המפתח – הוויתור שלו, החשיפה שלו את השינויים שעברו עליו – אלה סימני ההכר שיוסף מחפש, מחפש ומוצא.

מי יתן וכולנו נזכה להשלמה ופיוס, להודות כשאי צדק נעשה – גם על ידי עצמנו. מי יתן ונכיר את פני אחינו, ונזהה אותו כעצמנו.

שבת שלום.

הרב שמחה דניאל בורשטיין

• עוד מדברי התורה של רבנים למען זכויות האדם

• האזינו לתכנית הרדיו "רוח חדשה" עם הרב קובי וייס וציונה מידלש המשוחחים על פרשת השבוע