האם יכולים יהודים, מוסלמים ונוצרים – אזרחי מדינת ישראל – לקרב עתיד טוב יותר ›

מקור התמונה:  CC0 Public Domain

כיצד נראה עתיד הדיאלוג הבין דתי בישראל? בימים אלה כאשר דקירות ברחובות הפכו כמעט לתופעה יום יומית והמתח גבוה, האם יכולים יהודים, מוסלמים ונוצרים – כולם אזרחי מדינת ישראל – לראות בעיני רוחם עתיד טוב יותר עבור המאמינים בדתות השונות בארץ זו? כיצד נוכל לקרב את האידיאל למציאות? באילו תחומים, ובאיזה קבוצות יעד עלינו להתמקד?

שאלות אלו נדונו במכון ון ליר בירושלים באולם שהיה מלא על גדותיו בקהל שמנה יותר מ- 150 איש בשעות אחה"צ והערב של יום חמישי ה-2 בדצמבר, 2015. הארגון שלי – המועצה הבין דתית המתאמת בישראל, מחלקה בארגון של רבנים למען זכויות אדם (מאז חודש ינואר 2015) – היה אחד מארבעה ארגונים ירושלמים שארחו את הכנס. שלושת הארגונים האחרים היו: האחיות של ציון, המכון האקיומני טנטור, ומכון ון ליר. מטרת הכנס הייתה לבחון את הנושאים הללו, ולדון בהם באווירה של כבוד הדדי ואמון אמיתי.

הדובר הראשון שלנו, היה האב חוסם אליאס נעום, ששימש בתפקיד הדיקן של הקתדראלה האנגליקנית סנט גו'רג בירושלים שהביע ברגישות וברצינות את תחושותיו בנושא. הדובר, שהיה הדיקן הפלסטיני הראשון של הקתדראלה האנגליקנית הזו, הציג שני אתגרים עיקריים הניצבים בפני עבודתנו: הראשון, המצב הפוליטי הנמשך והקושי להפריד את הדת מהפוליטיקה באזור שלנו. המטרה לדבריו היא שהדת תהיה חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה. האתגר השני, הוא אתגר הפונדמנטליזם והקיצוניות בכל אחת משלוש הדתות המונותיאיסטיות בארץ שלנו – יהדות, נצרות ואיסלאם – וזה אתגר הניצב בפני כולנו. יש צורך מיידי שהקולות המתונים יושמעו וישמעו, ותהיה להם יותר השפעה.

כיצד אנו יכולים לשפר את המצב?

האב נעום הגדיר שני תחומים שבהם מנהיגים דתיים בארץ שלנו יכולים למלא תפקיד חיובי ומשמעותי. הראשון הוא בחינוך, בעיקר דרך בתי הספר. ישנם הרבה בתי ספר נוצרים בישראל המנחילים ערכים של חיים ביחד. יחד עם זאת, פעילות זו צריכה להיעשות טוב יותר בצורה יותר מערכתית בעתיד. התחום השני הוא באמצעות תפילה ולימוד – באמצעות דרשות בפני המאמינים באמצעות קבוצות ללימוד התנ"ך. ניתן לעשות הרבה יותר באמצעות המסגרות הללו לקידום דו-קיום בשלום. האב נעום הדגיש שאנו צריכים לעבוד עם מנהיגי דת בכל הרמות, מלמעלה ועד לרמת השטח, מפני שלהם יש את הכוח להניע דברים, להשפיע על שינוי.

הדוברת השניה, הרבה נועה סתת, מנהלת המרכז הרפורמי לדת ומדינה, שהוא זרוע הסינגור של התנועה ליהדות מתקדמת בישראל, שציינה אף היא את בעיית הקיצוניות הדתית שגוברת והולכת בישראל. היא דיברה מעומק ליבה על הצורך של קבוצות דתיות ליברליות להציג חזון דתי אלטרנטיבי להשקפה השלילית שתופסת כל כך את תשומת לב אמצעי התקשורת. "זהו הרגע שלנו", היא אמרה. "אנחנו צריכים להגיע לרוב השקט".

הרבה סתת הציגה גם רעיון מעשי יצירתי שעולה בקנה אחד עם תפיסת עולמה. היא הציעה ששלושת אלפים יהודים ונוצרים יתכנסו בירושלים, ביום ירושלים בשנה הבאה, ישלבו ידיים מסביב לירושלים, למניעת האלימות נגד ערבים מצדם של קיצונים דתיים לאומיים יהודים, דבר שהפך לאירוע החוזר על עצמו בשנים האחרונות ביום ירושלים.

 

הדובר השלישי שלנו, עיסא ג'אבר – ראש המועצה של הישוב הישראלי-ערבי אבו גוש, ובעבר היו"ר במשך שנים רבות של המועצה הבין דתית מתאמת בישראל – אמר בצורה נוקבת:

"לכולנו יש חלום, חזון שאנחנו רוצים בהתגשמותו… אנו צריכים לשנות את התנאים במציאות שלנו. אנו צריכים חיים שלווים יותר, המבוססים על הרמוניה במקום ההרג ההדדי. אנו צריכים לעשות סוף לחוסר הצדק, ולרגשות התסכול הנובעים מחוסר הצדק הנמשך. עלינו לעשות רבות על מנת להשיג את החזון שלנו. עלינו צריכים להיות אמיצים יותר. עלינו לומר את האמת. עלינו לפתח אמון רב יותר, באמצעות דיאלוג בקרבנו."

בנוסף לדברים אלה, כמי שהיה מחנך רוב חייו, מר ג'אבר הדגיש שעלינו לשנות דברים רבים במערכת החינוך שלנו, כדי שנוכל לחנך צעירים לחיים בדו-קיום בדרכים משמעותיות יותר. כמו כן, אנו חייבים להגיע בדרכים מסודרות יותר לאמצעי התקשורת ולהעביר דרכם את המסר של מתינות וחיים בשלום כדי שזה ישמע בקול רם יותר ולעתים תכופות יותר.

הסדנאות שהובילו לדיון עמוק יותר

לאחר הדיון בפאנל הפותח, המשתתפים בכנס יכלו לבחור באחת מתוך שלוש סדנאות לדון בנושאים השונים בצורה מעמיקה יותר. סדנה אחת הייתה על "עתיד היחסים בין יהודים ומוסלמים בישראל"; השניה היתה על "עתיד היחסים בין יהודים ונוצרים בישראל"; והשלישית הייתה בנושא "שילוב צעירים ותפקידה של המדיה החברתית". אני השתתפתי בסדנה הראשונה.

בסדנה על יחסי יהודים-מוסלמים בישראל המנחה היהודי היה הרב מיכאל מלכיאור, שהשקיע בעבר יותר זמן ואנרגיה בנושא זה מאשר כל רב אחר בישראל, וממשיך לעשות זאת. הוא המייסד והיו"ר של מרכז מוזאיקה ליוזמה הדתית לשלום במזה"ת, וארגונים אחרים העוסקים בנושאים של פיוס וכינון שלום בין דתי, קידום דיאלוג בקרב מגזרים שונים של החברה הישראלית ובניית גשרים לדו-קיום וצדק בין ישראלים יהודים וישראלים ערבים. בסגנון הייחודי והנמרץ והכובש שלו, הרב מלכיאור דיבר על הצורך בשלום דתי, לא רק שלום חילוני. הפוליטיקאים החילוניים שהובילו את תהליך אוסלו הותירו מחוץ לתהליך את הדת ואת המנהיגים הדתיים. זו הייתה טעות חמורה. לדבריו, על מנת שבעתיד נחיה בדו-קיום בשלום, אנו נצטרך לשלב מנהיגי דת וקהל חסידיהם הרבה יותר מאשר בעבר, אם ברצוננו להצליח.

מניסיון אישי שלי של עבודה בתחום הדיאלוג הבין דתי ב-25 השנים האחרונות, הייתי מעורב הרבה יותר בעיסוק ביחסי מוסלמים-יהודים מאשר יהודים-נוצרים, בעיקר באחרונה ובעיקר ברמה המקומית. המלחמות עם הנצרות הסתיימו לפני הרבה זמן. מסעות הצלב הסתיימו. השתתפנו בדיאלוג פעיל ומוצלח עם הזרמים העיקריים בנצרות, מאז ההכרזה של "Nostra Aetate" של הכנסייה הקתולית לפני כחמישים שנה.
עתה עלינו לפתח דיאלוג מערכתי, רגיש וממשי עם מנהיגי דת מוסלמים, מחנכים, מנהיגי תרבות, נוער, צעירים וקבוצות נשים בדרכים שלא נעשו עד היום. החדשות הטובות הן שיש עניין רב בדיאלוג כזה בקרב הרוב המוסלמי המתון בישראל. יחד עם זאת, טרם פותחו דרכים חדשות ומשמעותיות לגשר על הפער בין ישראלים יהודים ומוסלמים בתוך ישראל. לדעתי, זהו האתגר המרכזי העומד בפני יהודים המעורבים ביחסים הבין דתיים בישראל (ובתפוצות) בשנים הבאות. התמודדות עם אתגר זה – במקביל לפתרון הפוליטי – היא בין המשימות העיקריות העומדות בפני הדור הבא. התמודדות עם שני אתגרים אלה היא חיונית להתפתחות הנמשכת של החיים המשותפים שלנו בארץ זו בעשורים הבאים.

רון קרוניש.

• הדברים התפרסמו לראשונה ב-7 דצמבר, 2015 עבור בלוג בהפטינגטון פוסט

• קיראו עוד על פעילות המועצה הבין דתית בישראל